בשעה 17:00, אחרי יום עמוס שתוכנן כמו מסע צבאי בשדרות ובאופקים, כבר הייתי סחוטה. לעומתי, זהבה דנקנר, אימא של נוחי, הייתה ערנית לגמרי. אומנם רק יום קודם לכן חזרה מלונדון הקפואה עם כאב אוזניים טורדני, שלא עזב אותה במשך כל היום, אבל נראה שהביקור בדרום הפיח בה חיים. יחד דילגנו בין משרדי עמותה המסייעת לבני נוער בסיכון, למרכז לאנשים עם מוגבלויות, למתנ"ס באופקים, וזה רק על קצה הוואן.
כבר ארבע שנים, מדי יום שני, מגיעה דנקנר ליישובי הדרום. היא לא הפסיקה גם בימי התקפות הקסאם הכבדות ביותר, אז התייצבה בגבעת העיתונאים כדי לראות את ההפצצות על עזה ואת הקסאמים הנופלים. ספק אם מי מהעיתונאים ידע שלצדו עומדת אמו של אחד מאנשי העסקים העשירים, החזקים והמשפיעים ביותר במדינה.
"עוד כילד קטן, לפני יותר מ-40 שנה", מספר דנקנר, "ראיתי בבית אימא שמתנדבת לכל דבר שאפשר, ומנדבת גם את החברות שלה. היא פטריוטית בצורה הכי קיצונית שאפשר לתאר. במידה רבה זה עבר אליי בגנים, עוד מסבתא שלי, אימא של אימא שלי, שאליה הייתי מאוד קשור בילדותי, ודווקא לא מהדנקנרים".
למרות שדנקנר עומד בראש אחת הקבוצות הגדולות במשק הישראלי, קבוצת אי.די.בי, ושמאחוריו הישגים והצלחות, מה שחשוב לזהבה הוא שיעריכו את הבן שלה. "יש חבורה מסוימת של אנשים, בעיקר מהתקשורת, ולא אנקוב בשמות, שהם הממרידים. אני רואה איך נוחי מקבל את הדברים, ואני לא מבינה מה רוצים ממנו", היא ממשיכה. "הוא אומר לי 'אימא, אל תיקחי ללב, עזבי', אבל אני מאוד רגישה וכואבת את העניין הזה.
"אני לא זוכרת כזו תקופה במדינה של חוסר פרגון. בסך הכול לא קיבלנו משהו ממישהו, אלא יזמנו ועבדנו קשה להגיע למקום הזה, והכול ביושר, לא בשום ערמומיות ותככים, או דרך קבלת טובות הנאה ממישהו. למה הכעס? אולי כי לאנשים אחרים אין יזמות".
דנקנר, כמו בן טוב, מפרגן לאימא. "לפני כמה שבועות שלחתי לאימא מסרון, שבעצם ממצה את הכול", הוא מספר. "בבוקר, אחרי שקיבלתי מהרב גרוסמן את אות הדאגה לילדים ונוער בסיכון, אימא שלחה מסרון מפרגן, אחד מני רבים שהיא נוהגת לשלוח לי, ובו היא שיבחה אותי על המעורבות החברתית שלי. עניתי לה: 'את לא מבינה שכל הדבר הזה בא ממך?', והתכוונתי לזה. את האהבה והמחויבות שלי להעביר לאנשים, שצריך לעשות הכול למען ישראל, קיבלתי ממנה".
"מה אימא צריכה יותר מזה?", מתמוגגת דנקנר. "אני גאה בו. הוא אדם מדהים, ואני לא אומרת את זה רק בגלל שהוא הבן שלי, יש עוד הרבה שחושבים כמוני".
- מי למשל?
"באמצע התקפות הקסאמים ביקרנו בשדרות ואחר כך נסענו לניר עם, והקיבוצניקים האלו ממש התאהבו בנוחי. הוא בנה להם מועדון ותיקים, המקום המוגן היחיד שיש להם. יום אחד לקחתי את החברים שלי לסיור בקיבוץ, וצבי גליאני, איש שחצה את ה-90 וממקימי הקיבוץ, סיפר לחברים שלי על הסיוע של נוחי. אחת החברות אמרה 'אז מה? נוחי יכול. הוא כמו רוטשילד'. רציתי לענות לה, אבל צבי הקדים אותי ואמר לה שרוטשילד תרם כסף וגם נוחי תורם, אבל נוחי ממשיך להיות מעורב גם אחרי התרומה".
"הם תורמים וסופגים"
בבוקר, כמה דקות לפני שיצאנו מתל אביב, הגיע דנקנר לנקודת המפגש. "הייתי עוזב פה הכול ונוסע איתכם", חייך וחיבק בחוזקה את אמו. מה קיבל ממך נוחי?
"הוא יודע לעשות את מה שנכון לו, אבל ביחד עם מה שטוב למדינה. אני זוכרת שהוא לא הסכים לקבל את הגזירה שהוא לא יכול להתקבל לקורס טיס, בגלל שהיה לו פרופיל נמוך יחסית. הוא הלך שוב ושוב לבדיקות ונלחם על זה, עד שהוא התקבל לקורס. אחרי כמה זמן הוא החליט לעזוב. הוא אמר לי, 'אימא, לא אוכל להיות טייס. אני לא כזה שהראש שלו תקוע כל הזמן בסטיקר'. העבירו אותו למודיעין חיל אוויר, הוא קיבל חניך מצטיין בקורס קצינים, וסיים את הצבא כרב סרן, ועם אורלי, שהכיר שם.
"גם היום, כשנוחי נמצא במקום שהוא הגיע אליו וכל כך עסוק, הוא עוזר לי במה שאפשר. לפני כשנתיים הגעתי לאופקים, לראות את מערכת המחשבים שנטוויז'ן (בבעלות אי.די.בי) תרמה לבית הספר בן-גוריון. חשבתי שאני משתגעת. הקימו בית ספר חדש בתוך השממה, ואין בו סככה להצל. ראיתי את ראש העיר, כולו אדום ובוער מהשמש האיומה. באותו רגע התקשרתי לנוחי, ואמרתי לו שהשממה הורגת אותי. הוא ענה: 'אימא, מה שתגידי'".
- טוב, יש לך בן טייקון.
"מרגיז אותי שמכנים אותו כך. תגידי את, לאופי כמו של נוחי מתאים לקרוא טייקון? זה כל כך לא הולך ביחד.
שמעון פרס אמר על נוחי שהוא העובד הסוציאלי המצטיין של מדינת ישראל, והוא באמת כזה. אתם מכירים אותו כאיש עסקים, אבל ההיכרות האחרת איתו מראה מי זה נוחי באמת. השם של משפחת דנקנר הוצף למעלה לאחר שגיסי, שמואל, הוביל את
דנקנר השקעות, אבל תמיד שמרנו על הצניעות.
"אני בת 78, וראיתי הרבה דברים בחיי. אחד הדברים שלמדתי הוא שעשירים מתחלפים. השם קופילוב אומר לך משהו? הם היו מאוד עשירים. גם פרומצ'נקו וליבר היו פעם עשירים, ואם אני מנסה להיזכר בעוד שמות ולא מצליחה, זו הוכחה שהאנשים האלו מתחלפים. האם מישהו כתב עליהם פעם? לא. הם לא קיבלו מהקהל תהודה של אנטי ונגד כמו היום, ואז עוד הייתה ממשלה יותר סוציאליסטית מאשר עכשיו".
- בעבר פחות ניקרו עיניים.
"אני מסכימה שיש היום אנשים שמרגיזים אחרים בגלל הצורה שבה הם חיים, כולל ראשי ממשלות שלנו לשעבר, והראוותנות צועקת ממש. ועדיין, האנשים האלו עשו את הכסף שלהם לבדם, וזכותם לגור איפה שהם רוצים. אני בעד להצטנע, ולא חושבת שאיש ציבור צריך להפגין את עושרו ולגור במגדלי אקירוב, אבל כל אחד נוהג לפי אופיו ודעתו.
"עם זאת, יש גם אנשים צנועים בקרב העשירים, ותראי שגם אם הם צנועים, עדיין כועסים עליהם. הם תורמים וסופגים, ואת זה אני לא מבינה".
דנקנר נולדה בתל אביב, בת יחידה להוריה, דור רביעי בארץ. הפצצות שנפלו על העיר בתקופת מלחמת העולם השנייה גרמו להוריה לעבור לפתח תקוה, שם גדלה עד לנישואיה ליצחק דנקנר. "כבת יחידה יכולתי להיות מאוד מפונקת", היא מחייכת. "בעיקר אבא שלי רצה לפנק אותי, אבל לא הסכמתי. איכשהו גם יצא שדווקא לי היה חוזק נפשי, ותמיד לקחתי על עצמי לטפל ולנסות לפתור את כל הבעיות הקשות במשפחה.
"כבר בגיל צעיר לא יכולתי לסבול שלמישהו נעשה עוול, וכבר אז הבנתי שאני לא יכולה לחיות בלי לעשות משהו למען הזולת. אני מרגישה שזו ההצדקה לקיום שלי, ותמיד היה בי הרצון להיות שותפה למאבק של העם הזה. ככה גידלתי את הילדים שלי, ואני יודעת שגם לנוחי יש את הרגשת השליחות הזו.
"אם אנחנו כבר ברגע של גילוי לב, תרשי לי לחרוג לרגע מהצניעות הרגילה שלי, ולספר לך שבצעירותי הייתי מאוד יפה, אבל בבית לא החמיאו לי על יופיי, להפך. אימא שלי נהגה לומר שיש לי שערות כמו מסמרים ופרצוף כמו צלחת.
"בשנת 1951, כשהייתי סדרנית במצעד צה"ל, ראה אותי עיתונאי שוויצרי וצילם אותי על-רקע המצעד. התמונות התפרסמו בעיתון שוויצרי, וחלק הוא שלח לי, תראי", היא אומרת ומוציאה מהתיק כמה תמונות ששרדו את הזמן. "פה גם רואים כמה שנוחי דומה לי".
"אין בישראל מנהיג"
- במה שונה ישראל שגדלת בה ושגידלת בה את ילדייך מישראל של היום?
"אספר לך אנקדוטה, ותביני. כילדה, למדתי טוב, ניגנתי על פסנתר וקראתי בלי הפסקה, בעיקר ספרות רוסית. הספר שהפך לאורים ותומים שלי הוא 'זיכרונות לבית דוד', שכתב אברהם שלום פרידברג. לא מזמן קניתי את הספר ונתתי לנוחי לקרוא אותו. הוא לא הצליח, אמר שאי-אפשר.
"פתחתי את הספר מחדש, והבנתי למה הוא אמר את זה. השפה כל כך השתנתה. וזו רק דוגמה קטנה להבדל של יום ולילה שיש בין אז והיום. היום ילדות בנות 11 כבר מורטות גבות וחיות בתוך הפייסבוק, ולא יודעות כלום על מדינת ישראל, לא שומעות את הסיפורים הקטנים שמעצבים את האישיות.
"גם אני הייתי מרדנית, אבל מכיוון אחר, מכיוון נכון. אותי רצו לגדל כמו ילדה טובה ועשיתי להם עיקוף כשהתגייסתי להגנה בגיל 13. המרד הזה היה פרי התקופה שבה גדלנו על אידיאלים וערכים, על הידיעה הברורה שהמדינה הזו שלנו ושאנחנו חייבים להילחם בשבילה.
"וזה לא ההבדל היחיד. פעם הערצנו את המנהיגים שלנו, מה שלא קורה היום. בן-גוריון היה כמו אלוהים, גם את רבין העריצו, אבל זה כבר לא אותו דבר. גולדה? היא הייתה אישה קשה וחזקה, אבל אולי בגלל אירועי יום כיפור ואולי בגלל הדמות שלה, היא לא הייתה דמות מלהיבה וכריזמטית.
"היום אני לא רואה אף דמות שראויה להנהיג. אני מנסה לחשוב על דמות שאפשר לתת לה כבוד, כי המילה כבוד היא המילה הכי חשובה בדבר הזה, ואין דמות. אולי שמעון פרס, אבל הוא נשיא. חבל, כי דווקא אצלו מצאתי את התכונות הרצויות. הוא לא רק איש נבון ואציל, אלא גם משכיל ויודע ספר, אדם מיוחד במינו".
