הקהל בהצגה השלישית, לא נראה שקולט את מלוא השנינות שבטקסט. הקהל מתרשם יותר משפת גוף, מהתפרצויות ומפוזות מוגזמות. אך סיימון הוא אנין ולא המוני. למרות שהמצבים בקומדיות שלו כה אנושיים ומדברים ללב כל אחד, והם שהקנו לו תהילת עולם. את הזוג המוזר - וולטר מתיאו וג'ק למון - שנכנס להיכל התהילה של הקולנוע ממלאות כאן נשים. כולן עסיסיות, אינן חוששות להחצין את מחשבותיהן ויורות לכל הכיוונים. אוליב, בעלת הדירה (אלגום כהן האנושית והמנווטת את ההתרחשות בשום שכל), מזמינה את חברתה פלורנס (פרודה טרייה מבעלה) לגור אצלה. פלורנס, אנה צ'רנוב-צנחני, בעלת הרצון להתאבד, מגלגלת אותנו מצחוק בשפת הגוף ובהבעות פניה העשירות. היא קומיקאית מן המעלה הראשונה. מאומללה מדוכאת, בהיותה ההפך הגמור לאוליב, היא הופכת לבת זוג בלתי נסבלת, עם השיגעון שלה לסדר וניקיון. בניגוד לסרט, בו הדגש על כיצד וולטר מתיאו ה"שלוך" משגע את חברו ג'ק למון המסודר - כאן יש חלק חשוב לחמש החברות הטובות הנפגשות פעמיים בשבוע כדי לשחק משחקי טריוויה, כדי לשכוח את צרותיהן בבית. את חידודי הלשון שלהן אסור להחמיץ, וכדאי להקשיב להן היטב. בהן - ורה הקצת נוירוטית (מעין טל הרגישה), סילבי היפהפייה המדהימה (בת-אל משיאן שלבטח עוד תראו ותשמעו אותה), והכי מרשימה כמיקי, השוטרת הקשוחה, שכה טיפוסית לדמות השוטרת האמריקנית המאצ'ואיסטית - אורטל אוחיון שבמציאות היא כה שופעת נשיות וקסם. אל החבורה התומכת בפרודה השברירית, מגיחים צמד שכנים ספרדים גבריים, שנוכחותם מכניסה עוד יותר אדרנלין למחזה. שפת הגוף הנהדרת שלהם, שמתוספים לה שיבושי לשון מהיותם מהגרים חדשים - מגלגלת מצחוק את הקהל. יוגב חיים כחזוס המאצ'ו האולטימטיבי, ומאנואלו, הראל אלקלעי העסיסי, פשוט נפלאים. את הדרכת ההגייה בספרדית עשה להם נפלא השחקן המתחלף עם הראל בתפקיד - פאולו אדוארדו מואורה. ואת התנועה הנהדרת שלהם עיצב רן גוזי. את הגירסה הנשית ל"זוג המוזר" ביימה היטב שרית הררי; את התפאורה היפה עיצב אבי שכווי המנוסה; את התאורה - דולב ציגל; את התלבושות המה-זה תקופתיות (שנות השישים, חבר'ה) עיצבה מעולה אירנה שר; את המוזיקה המוסיפה קצב לעניין - אפי שושני, ועל כולם המחזה של ניל סיימון הוא בבחינת מעדן. לרוץ לראות לפני שתסתיים העלאת המחזה ב-19.3.11.