יום האדמה - והפוליטיקה הערבית

ב-30.3.1976 פרץ בישראל הזעם הערבי במלוא עוזו, ועליו גם שילמו אחר-כך המתקוממים - בהרוגים, בפצועים ובעצורים. היה זה לאחר יותר מ-28 שנה של ציונות ש"הלאימה" אדמות מאזרחי ישראל ערבים עבור "צרכים צבאיים", שאחר-כך התגלו כהכשרת שטחי מחיה עבור יהודים-"עולים" על חשבון ונגד הילידים. גם בעולם הפסבדו-דמוקרטי עוד לא קם שלטון עם "ערכים דמוקרטיים" ועם חוק שבות גזעני המייבא מהגרים על חשבון הילידים, והשמאל ברובו משמש כינור ראשון בגזענות זו! מי שמתקומם נגד השיטה הזו - הופך ל"בוגד". במשך כשלושה עשורים מנהיגה ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" נישול פלאחים לטובת "שינוי הדמוגרפיה". השלטון איננו מתבייש ליזום רעיונות אנטי דמוקרטיים כ"ייהוד הגליל", ומנגד קק"ל ואדמותיה חסומות לערבים. גזילת אדמות "שטח 9" בגליל, להקמת כרמיאל, היתה הקש ששבר את גב הגמל המדוכא. הכל החל עוד בימי "חומה ומגדל" העליזים, המשיך ב"דונם פה ודונם שם", ונחתם בספרי ההיסטוריה כ"התיישבות חלוצית על חולותיה וביצותיה של ארץ ריקה". אף משטר דיקטטורי לא הצליח לשכתב כל-כך יפה את ההיסטוריה ולהיוותר עם הכינויים "דמוקרטי" ו"ליברלי", כפי שעשתה זאת הציונות. יום האדמה ב-1976 היה לא רק התקוממות נגד המשך הגזל, אלא גם התבגרות פוליטית של ערביי ישראל. במישור העממי-פוליטי חדלה ההצבעה המסיבית למפלגות ציוניות. גם ראשי רשויות מקומיות ערביות חצו את הקווים ועברו ממפלגות ציוניות כמפלגת העבודה, מפם והמפד"ל - לאופוזיציה של חד"ש שהוקמה מיד אחר-כך. כך נהגו ג'מל טרבייה מסכנין, טריק עבד-אל-חי מטירה, רג'א חטיב מדיר-חנא ואחרים. מנגד, ידעה המפלגה הקומוניסטית, רק"ח, לקרוא את המפה, ופתחה לפני הפורשים הללו את דלתותיה - כך הוקמה "החזית לשלום ולשוויון" של חד"ש. 35 שנה אחר-כך צריכים הפוליטיקאים הערבים להמשיך ולקרוא את המפה הזו. נכון שמאז 1976 פרשו יותר ויותר ערבים מהמפלגות הציוניות, וברחוב הערבי קמו אפילו חזיתות חדשות (כרע"מ, ולימים גם רע"מ-תע"ל), אך עדיין הפיצול הפוליטי מביא להיעדרות מהצבעה של כמחצית מהציבור הערבי. בימים שבמפלגות הציוניות, מימין ומשמאל, מדברים על רשימות מאוחדות, הרי שהרחוב הערבי מפולג כבמערכות הבחירות הקודמות. אם כך יימשך המצב, נזכה שוב לראות כיצד ועדת הכנסת תפסול את רשימות בל"ד ורע"מ-תע"ל, ומי יודע מה יחליט בית המשפט הפעם לגבי בל"ד - לאחר פרשת המשט הטורקי (ובמיוחד ביחס לח"כ חנין זועבי). לבית המשפט יהיה קשה יותר לנהוג ביחס מפלה ביחס לרשימה מאוחדת ערבית, אולי גם עם יהודים דמוקרטים לא ציונים. כדאי לשלוש הרשימות הערביות, ולחוגים ערביים בלתי תלויים, לחשוב על אפשרות כזו ברצינות. מבנה כזה יגביר את העצמאות הפוליטית של ערביי ישראל, ויסיר את התלות בציונות השמאלית. עצמאות כזו יכולה לתת לציבור הערבי אפשרות להילחם בגלוי על זכותו למדינה עם שוויון לכל אזרחיה, נגד המשך ההגירה לארצו על חשבונו במסווה הציונות, ולדרישת זכויות שוות לעם שהפך למיעוט לאומי על אדמתו. הכיבוש איננו רק מעבר ל"קו הירוק", אלא גם כלפי ערביי ארץ ישראל. שוויון זכויות וביטול "חוק השבות" אינם "השמדת ישראל", ובטח לא "השמדת העם היהודי", כפי שהציונות - על שתי גדותיה - אוהבת להציג.