אין חוק שיכול למנוע מאדם להביע את כאבו

הקטעים שיובאו להלן אינם לקוחים מספרות עוינת למדינת ישראל, הם לקוחים מספר שכולו אהבה למדינת ישראל - "תש"ח" של יורם קניוק, שזכה באלו הימים בפרס ספרותי. יורם קניוק, האוהב בכל נימי נשמתו את המדינה בה גדל, בגר וגם הגיע לשיבה, מרבה בספרו "תש"ח" גם לשאול שאלות, כדוגמת השאלה הנוקבת שנשאלה במהלך הקרב על כפר קיסריה ב-1948 - "שאלתי את אורי למי הם מפריעים כאן והוא אמר, הם מפריעים בתחת שלי, פשוט צריך שלא יהיו פה ערבים, ולכן מגרשים אותם מכאן" (תש"ח, עמ' 97). יורם קניוק כואב את כאבם של ערביי קיסריה שגורשו מכפרם. חלקם הארי היו מוסלמים יוצאי בוסניה, שגם הם גורשו על נשותיהם וטפם - "היוצאים סוחבים את המטלטלים שלהם ...מישקה דפק על פח, שיהיה יותר רעש, ופרימוס (סוג של מטוס קל) של ה"הגנה" חלף מעט מעלינו הנמיך טוס וניסה להשליך פצצה...הבוסנים היו שקועים בחול...העצב שלהם היה בהליכה, שלא הבנתי אז, אבל אני מבין היום" (שם, עמ' 97). החיים זימנו את יורם קניוק למפגש ספרותי בארצות הברית עם בוסנית, החיה בניו-יורק, פליטה מהכפר קיסריה, שהייתה ילדה בת חמש עת גורשו הוריה מכפרם. במהלך הפגישה חש יורם קניוק הסופר, שהוא אינו נמצא במפגש ספרותי בארצות הברית, אלא הוא חוזר עשרות שנים לאחור לחולות קיסריה, לשורות בספר שהוא כותב - "הם לבשו מעילים ונראו כמו נמלים לוחכות בחול. בקצה השיירה ראיתי ילדה שהחזיקה בידה בובה. היא הסתכלה אחורנית ונגררה על-ידי הערבי שזהיתי כבוסני, ידידו של אבי, והתעצבנתי אבל לא עשיתי דבר. למה שראיתי לא היה עדין שם ולא היה תואר... היה צריח של מסגד קבור למחצה מתחת ערימת החול, והשיירה האנושית שנראתה כבר פחות נוהרת ויותר אבודה" (שם, עמ' 98). יורם קניוק אינו מוצא מנוחה לנפשו, כשהוא רואה לפניו את מי שהייתה ילדה, שהוא היה שותף לגרושה מביתה, כפרה נהרס ועל חורבותיו באו לגור אנשים אחרים. על-פי חוק הנכבה, אם יתאספו ילדי בית הספר הערבי בכפר הסמוך לקיסריה, וביום הנכבה יעלו שאלות מספרו של יורם קניוק, הם עלולים למצוא עצמם ככאלה שעברו על החוק. אם הם יקריאו שורות מספרו כבטוי לכאב ולזעם על מה שפקד את עמם, זו תהיה עבירה על חוק, שחוקקה לבושתנו כנסת ישראל. על-פי החוק אסור להם לקרוא בטקס את הרהוריו של יורם קניוק, אותם הצפין הסופר במעמקי נפשו עשרות שנים עד שהעלה אותם על הכתב בספר תש"ח - "אמרתי שאני לא מבין בשביל מה צריך לכבוש את קיסריה... ומדוע היה צריך לגרש את תושביה". בבית הספר הממוקם בין הוילות בקיסריה יעלזו נערים ונערות בשמחת החג. תלמידי בית ספר ערבי סמוך לקיסריה עלולים למצוא עצמם עבריינים וייענשו, כפי שישיתו עליהם סעיפי חוק הנכבה, כי הם נתנו ביטוי לכאבם בטקס. כתב האשמה יתייחס לעובדה, שהתלמידים ערכו טקס בבית ספרם והביעו כאבם על כפר, ש"יש שם אמת מים רומאית עתיקה ואמפיתאטרון" (שם עמ' 100). יקראו קטעים ספרותיים גם מספרים אחרים, המתארים חיי דייגים במה שהיה מאות שנים כפר קיסריה, ממנו גורשו תושבים, ועל חורבותיו נבנה יישוב. על-פי הוראת החוק, כאזרחי ישראל הם חייבים לשמוח כמו עמיתיהם בכרי הדשא של קיסריה. אסור להם להביע את כאבם על אסון שפקד אותם, אסור להם להקריא קטעים מספרו של יורם קניוק - "תש"ח". וכבר אינני מדבר על העבירה החמורה אם בטקס בבית הספר, מלבד הקטעים מהספר "תש"ח" של יורם קניוק יקריאו שירים של מחמוד דרוויש או של תופיק זייאד - שירי כאב על הרס של למעלה מארבע מאות כפרים. כמורה ומחנך אני מצר על כך, שכנסת ישראל חוקקה חוק, המונע מחמישית של אוכלוסיית מדינת ישראל לתת ביטוי לכאבם. אין חוק שיכול למנוע מאדם או מציבור להביע את כאבו.