נוחי יציל?

עוד בטרם יבש הדיו על הסכם להצלת מעריב, הספיק נוחי דנקנר לקצור כבר כמה בונוסים על חשבון העתיד. אפשר לומר שקיבל מקדמה על חשבון התהילה והפרסום שהוא ייחשף אליהם מרגע שהפך להיות מו"ל של עיתון. ייאמר מיד: דנקנר הצליח להציל לא רק את זכי רביב ואת משפחת נמרודי מהתרסקות, אלא גם את מדינת ישראל כולה. כפסע היינו בין קריסה כלכלית של אחד ממוסדות התקשורת היותר מפוארים וותיקים בישראל, שמהווים מרכיב חשוב בדמוקרטיה הישראלית. לצד העידן הדיגיטלי שכולנו נסחפים אליו ונכנסים לתוכו במהירות, עדיין יש משמעות רבה מאוד לעובדה שבישראל יש יותר מעיתון מודפס אחד, שמהווה את המיינסטרים של החברה הישראלית. התחרות בין מעריב וידיעות אחרונות, הגם שדעכה מאוד בשנים האחרונות, בגלל היחלשותו של מעריב, סימלה במידה רבה את הפלורליזם בחברה הישראלית. היעלמותו של מעריב, והשארת ידיעות אחרונות וישראל היום כעיתונים היחידים בישראל, היו כמו מכה לשוק התקשורת הישראלי ולדמוקרטיה בישראל. יש כאן פרדוקס מעניין: מצד אחד עיתונות האון-ליין, האינטרנט והמדיות החברתיות נחשבים כיום כמקור המידע הראשי של יותר ויותר אנשים. אחוז הקוראים עיתונים מודפסים יורד, עדיין שלושת עיתוני הפרינט נחשבים לביטוי המרכזי של הדמוקרטיה הישראלית. מעבר לחדשות יש שם דעות, דיונים, העלאה לסדר יום של נושאים חברתיים וסוציולוגיים. היעלמותו של עיתון אחד הייתה מהווה פגיעה אנושה בחופש הדיבור ומשאירה את העיתון של המדינה יחיד בשדה הדמוקרטי. ישראל היום אומנם תפס מקום טוב באמצע, אבל עתידו לא ברור, ביום שאחרי שפטרונו הפוליטי, ביבי נתניהו, יירד מהבמה הציבורית וכבר לא יהיה ראש ממשלה. אבל מרכזיותה של עיתונות הפרינט לא באה לידי ביטוי ביכולת הכלכלית שלה לשרוד. שלושת העיתונים נאבקים קשות על קיומם ויציבותם. אצל מעריב המצב קצת החמיר, בין היתר משום שהוא העיתון היחיד שספריו פתוחים לעין כל, מתוקף היותו חלק מקונצרן שמניותיו נסחרות בבורסה. ידיעות אחרונות והארץ לא פותחים את ספריהם, הם אינם חייבים בדיווח מלא ולכן אנו לא יודעים בדיוק מה קורה שם. השליטה בעיתונים: בבעלות טייקונים המציאות בישראל כיום היא ששלושת העיתונים נשלטים על-ידי משפחות של טייקונים, בעלי הון שהעיתון אינו העסק היחיד שלהם. למעשה, כל אחד מהם וכולם ביחד מעורבים פיננסית וחוקית כמעט בכל מגזרי המשק, שבהם פועלות חברות שבאופן טבעי הן מקור לסיקור של אותם כלי תקשורת. בזכיינית "רשת" שולטת משפחת עופר יחד עם אודי אנג'ל. עסקיה של משפחת עופר חובקים עולם, ובין היתר הם שולטים על צים, מפעלי ים המלח ובנק מזרחי טפחות. ב"קשת", בעל השליטה הוא מוזי ורטהיים שמזוהה עם קוקה-קולה בישראל ובנק מזרחי טפחות יחד עם משפחת עופר. בערוץ 10 שולט יוסי מימן, שעיקר עסקיו הוא בתחום האנרגיה. בישראל היום כבר הכרנו את שלדון אדלסון, איל ההימורים והמלונאות בלאס וגאס. בגלובס שולט אליעזר פישמן, שהוא גם שותפו של נוני מוזס, המתחרה בגלובס בעזרת כלכליסט. יש לו עסקי נדל"ן והוא ידוע כפעיל בתחום הפיננסי. משפחת שוקן שולטת בהארץ, ונכון להיום אין לה אחזקות בתחומים אחרים, והעיתון מתפרנס מעסקי המו"לות, כולל הדפסת העיתון ישראל היום. ועכשיו מצטרף נוחי דנקנר, לצידו של זכי רכיב. משפחת נמרודי מעורבת בעסקי נדל"ן, קניונים ואנרגיה. דנקנר הוא בעל השליטה באי.די.בי, שבבעלותה חברות כמו סלקום, נטויז'ן, ויש לו מעורבות בתחומי מזון, מלט, היי-טק, כימיקלים ועוד. התמורות לנוחי דנקנר בקודים של בעלי הון ואנשי תעשיה, איש עסקים שמשקיע סכום לא קטן בעסק שברור כי הוא בצרות קשות ועל סף קריסה, מעורר מיד חשד. אבל קודים לחוד ומעשים לחוד. דנקנר נחשב לאיש עסקים סולידי. הוא לא מהמר וכמו כל איש עסקים לא ממהר לזרוק 140 מיליון שקל, בטרם בדק מה ייצא לו מזה. אז מה ייצא לו מזה? ראשית הוא מקווה שיוכל להחזיר את ההשקעה, ואפשר לסמוך עליו שיעשה הכל כדי להציל את כספו. מעבר לזה, הוא למד כבר שגם עמיתיו המחזיקים בשליטה במוקדי תקשורת, לא התעשרו מזה אבל נהנו מרווחים אחרים, שאולי אינם רשומים על הנייר אבל יש להם משמעות כספית אדירה. תקראו לזה מינוף, תקראו לזה כוח, או תקראו לילד בשמו: הון-שלטון. אותה רעה חולה שהמשק הישראלי סובל ממנה בגלל ריכוזיות יתר של בעלות צולבת ומצומצמת של כ-20 משפחות ששולטות במוקדי הכוח של המשק. עיתון הוא לכל הדעות מוקד כוח. בעל שליטה יכול בהחלט לנתב ולסמן את גבולות החשיפה של העיתון שהוא מממן כל חודש. הוא לא צריך לשבת שם פיסית, הוא אפילו לא צריך לומר. על-ידי מינוי האנשים הנכונים במקומות הנכונים, הוא יוכל לישון בשקט מבלי לקום בבוקר ולקרוא למשל כתבת תחקיר או ביקורת על סלקום, או כל עסק אחר. זוהי מנת חלקם של עמיתיו הטייקונים האחרים. חלק גדול מעסקי דנקנר מושפע מרגולציה. האם לאחר רכישת השליטה במעריב ימשיכו קוראיו לעקוב מקרוב אחר המדיניות הקשוחה של השר כחלון כלפי סלקום וחברות הסלולר האחרות? או שמא לפתע נתחיל לקרוא מאמרי ביקורת נשכנית על השר ופועלו? חופש הפעולה העיתונאי מצטמצם מכאן עולה השאלה הלא פחות חשובה: עצמאותם וחופש הביטוי של העיתונאים שעובדים אצל אותם טייקונים. עד כמה האתיקה העיתונאית שלהם, הקודים שעליהם הם אמונים לשמר, לא סותרים את האינטרסים של בעל הבית? איך צועדים במרחב ההולך ומצטמצם הזה, מבלי לפגוע בעקרונות וביושר הפנימי? התשובה היא שהמציאות הקודרת שבה כל כלי התקשרות הגדולים נתונים לחסדיהם של בעלי הון, מצמצמת את גבולות חופש הביטוי של העיתונאים. מקצוע העיתונות מעולם לא היה מקצוע שאפשר היה להתעשר ממנו. יש בו מרכיב של שליחות אישית - שמי שלא מפנים אותה, לא שורד. יש אינסוף מקצועות מכניסים יותר. הניידות בתוך המקצוע הייתה תמיד גדולה, והיום עם ריבוי הערוצים, הדרישה לכוח אדם גדלה. אבל סף הכניסה למקצוע יורד כל הזמן. המו"לים מצליחים להשיג אנשים צעירים חסרי ניסיון ולהעסיקם בשכר נמוך, ובכך מצליחים לקיים כלכלית את העיתונים שלהם, שגם ככה לא מרוויחים מהם. בכל מדיה יש קבוצה של טאלנטים שמובילה את העיתון בזכות שמה והפופולריות שלה; ושאר העובדים, כמה מאות, משתכרים על גבול שכר המינימום. העיתונות הפכה לשוק של עבדים שנשלט על-ידי טייקונים בעלי הון, שלכאורה עושים מעשה חיובי, בכך שהם מאפשרים את עצם קיום המדיה שהעיתונאי עובד בה, אבל מצד שני מצמצמים מאוד את חופש הפעולה שלו, בגלוי או בסתר. מעבר לפגיעה במקצוע, יש כאן פגיעה במהות חופש הביטוי במובן האבסולוטי שלו. המידע שהציבור מקבל כיום בתחומים חשובים רבים, כגון כלכלה ופוליטיקה, אינו המידע המלא שהוא צריך לקבל; ובכל תחום, תלוי באיזה עיתון, יהיו תמיד תחומים שלעולם לא תקבל מידע עליהם. כך למשל קוראי מעריב לא יודעים עד היום על פרטי עסקת דנקנר. קוראי גלובס והארץ למשל מדווחים על כך כבר כמה ימים, ויש לומר דיווח ענייני ומהימן. אפילו ידיעות אחרונות דיווח באופן חיובי על העסקה ולא הסתיר את שמחתו על "הצלת" מעריב. גבולות הסיקור בטלוויזיה ובעיתונים בנקל אפשר למפות כל עיתון ולבדוק מה הם גבולות הסיקור שלו, שבהם העורכים והעיתונאים יעשו ככל העולה על רוחם, ואלו תחומים הם לעולם לא יסקרו ולא יגעו בהם. הדוגמה הקלה שמצוטטת בכל העיתונים היא התחקיר של רביב דרוקר על חמדנות הנסיעות של הזוג נתניהו. כמעט כל כלי התקשורת ציטטו את ממצאי התחקיר, מלבד ישראל היום. במהדורת יום שישי, בעמוד חדשות פנימי, יש התייחסות לתחקיר בזווית של תגובה, הכחשה ותקיפת המקור שמתח ביקורת. אבל ישראל היום אינו היחיד, ואסור ליפול לפח הזה. יש שורה של אנשים, גורמים וחברות שידיעות אחרונות לא יגע בהם לעולם. מתי בפעם האחרונה צפיתם בתחקיר על קוקה-קולה בערוץ 2? ואיפה שודר התחקיר על החברה לישראל? לא בערוץ 2 כמובן. מבלי להיכנס למהותו ונכונותו - האם עלה על דעתו של מישהו מהעורכים ברשת לטפל בתחקיר כזה? וידיעות אחרונות, המו"ל שלו, נוני מוזס, הכריז רשמית על מלחמה בביבי נתניהו. לא בגלל סיבות פוליטיות, אלא בגלל סיבות כלכליות-עסקיות. נתניהו, באמצעות ידידו שלדון אדלסון, מפעיל עיתון שהצליח להדיח את ידיעות אחרונות מהבכורה ברמת התפוצה. חינם או לא, המספרים מדברים והשוק התכנס לשלושה עיתונים מודפסים. המלחמה בנתניהו היא בכל החזיתות, כאשר ידיעות אחרונות מוביל ומתניע בכל פעם קמפיין חדש נגד ביבי - ושאר העיתונים, חוץ מישראל היום, משתפים פעולה. שורה תחתונה: כניסתו של דנקנר למעריב הצילה מיידית מפיטורי אלפי עיתונאים ואנשים שמתפרנסים מענף התקשורת. אבל היא לא הצילה את חופש הביטוי ואת עצמאותם של העיתונאים שממשיכים לעבוד במדיות שבבעלות הטייקונים, תוך שהם מסמלים לעצמם גבולות גיזרה של "חופש עיתונאי" מאוד ברורים ובולטים.