השנה האחרונה התברכה בהצגות טובות ומשובחות, בצד הצגות הקולעות לטעם הקהל הרחב. זה לגיטימי, כי תיאטרון צריך דבר ראשון להתקיים, אך מדוע להעמיד ברשימת המתחרים הסופיים הצגות בינוניות? ומקרב ההצגות שהיו שיאים בתיאטרון הישראלי, לא כולן נכללות ברשימה זו. הפתעה גדולה והרמת גבות מעוררת הצבת שתי השחקניות הבולטות ביותר בתיאטרון הישראלי השנה, בקטגוריות לא מתאימות להן. לדוגמא: הלנה ירלובה, שהיא העוגן הראשי, והשחקנית שריגשה יותר מכל את קהל הצופים בהצגת "האריסטוקרטיים” של "הקאמרי", הוצבה ברשימת המועמדות לתואר שחקנית המשנה של השנה. ממש מגוחך. אנה דוברוביצקי המדהימה, שהיא הסיבה העיקרית לרוץ ולראות את הצגת "כוכב יאיר" בתיאטרון הלאומי הבימה, נכללת ברשימת "הכשרון המבטיח של השנה". היא מבטיחה? היא מקיימת כבר מזמן, בכל הצגה בה היא מופיעה. ואיך התעלמו ב"אקדמיה" מהצגה כה איכותית כמו "קן הקוקיה" של תיאטרון באר שבע? ואיך נעדר שמו של כוכב ההצגה, זוהר שטראוס, מרשימת המועמדים? בקיצור, 40 אנשי האקדמיה הבוחרים את זוכי התארים, שהקשר שלהם לאקדמיה הוא בשם הוועדה בלבד, כולם עובדי תיאטרונים במקצועות השונים, טכניים ואחרים שוחרי תיאטרון, הם שאמורים להחליט מי לשבט ומי לחסד. האם יש ביניהם מבקר תיאטרון או פרופסור מרצה בחוג לתיאטרון? כל זה עלום מהציבור. ההחלטה לפני שנה לחסל את חבורת ה"אקדמיה" בראשות אדיבה גפן, שמנתה אז 100 איש מלבד הוועדה והשופטים, הייתה נבונה. בכך היה אמור לבוא קץ לבזבוז על מספר ההזמנות הגדול להצגות, שכלל הסעות לכל הצגה והצגה. מספרם אז קוצץ ל-20 בלבד. והנה עברה שנה, והפלא ופלא - המספר תופח והולך, והגיע בינתים ל-40, לבד מאנשי הוועדה השופטת ועוד. אז מה עשינו? חלוקת פרסי התיאטרון אינה נעשית בשקיפות ובטוהר. יש תחושה שדברים נבחשים מאחורי הקלעים, ממש כמו בפוליטיקה. משחק מכור אולי. כדי להסיר ספקות כאלה, ראוי היה לרענן את רשימת המצביעים, יותר אקדמיים ופחות חברים-של. ולמועמדים - זר ברכות לקראת טקס הפרסים שייערך באולם תיאטרון גשר, ביום ששי ה-13.5.