ברגע האחרון ממש, כשעמד להוציא את נשמתו, ניצל היומון
מעריב ממוות בטוח. הכל בזכותו של המלאך המושיע, איש העסקים
נוחי דנקנר, שנחלץ להפיח בו רוח-חיים.
טייקון הצמרת, שידו בכל, איננו איל הממון הראשון שביקש להציל את המת-החי ממותו הוודאי. קדמו לו טייקונים נודעים כרוברט מקסוול, כעפר נמרודי וכ
זכי רכיב. כולם כאחד העלו חרס בידם, אף שהאמינו, בסתר-ליבם, כי זוהי אכן שעתם הגדולה.
במערכה נגד
ידיעות אחרונות, כשעדיין היה העיתון המוביל, עוד נשקפו למעריב סיכויים כלשהם של תוחלת-חיים. אבל משנכנס לתמונה "ישראל היום", הוא נאלץ להרים ידיים. בעטיו קרסו, בזו אחר זו, מערכות-גופו המדולדלות.
פרפורי הגסיסה של מעריב החלו עם הירידה המשמעותית בתפוצתו. על-פיה הוא נאלץ לצמצם את עמודיו, לבטל את פרסומי המגזינים שבבעלותו, להוזיל את מודעותיו, להציע להשכרה חדרים שבבניינו, לחפש אחר קונה לבית הדפוס שלו, ולבסוף גם לפטר רבים מעובדיו. אפילו בעליו האחרון, זכי רכיב, שהצטרף אליו לפני מחצית השנה, לא התגלה כמלאך המושיע. את העיתון המודפס, שנגזר עליו דין-מוות, אמור היה להחליף עיתון דיגיטלי, על גביו של צג-מחשב. אבל, גם הרעיון הזה ירד, בסופו של דבר, מהר מאוד, מן הפרק.
תחרות בריאה
כשכלו כבר כל הקיצים, נמצא סוף-סוף המלאך הגואל. אחרי שנמרודי ורכיב ביקשו לנטוש את הספינה הטובעת, עלה עליה נוחי דנקנר. את חלקו המכריע בעיתון הוא רכש, בסופו של דבר, בסכום הבטל בשישים אל מול הסכום שביקש, לפני כשנתיים, בעליו הדומיננטי באותם הימים.
כעיתונאי, מזה למעלה מ-50 שנה, מהן כארבעה עשורים ב"ידיעות", אני שמח בשמחת הצלתו של מעריב מחידלון. גדלתי, אומנם, בכור-מחצבתי, כשמעריב עדיין נחשב למוקצה מחמת המיאוס; אבל, עם יד על הלב, מעולם לא שמחתי לאידו. משהגיע יומי לצאת לגמלאות פרשתי מ"ידיעות", לאחר שעורכו הראשי פרש ממנו בעצמו, כשהוא חוצה את הקווים אל יריבו משכבר הימים. ואני, כשלעצמי, כעני ממעש, מעולם לא ירקתי לבאר שממנה שתיתי.
בחלוף הזמן, שהספיק לעשות את שלו, הודק הקשר בין שני הניצים. בנות משפחת מוזס, מבעלות "ידיעות", חברו אף הן למעריב, כל אחת בשעתה שלה. הראשונה שבהן עשתה זאת כשהפכה למו"ל של אחד המגזינים שלו, ואילו השנייה הצטרפה, בצוותא עם בנה, כשותפים למלאכת העשייה של בעליו החדש. הגדילו לעשות מעריב ו"ידיעות", כשחברו יחדיו למאבק משותף ביריב הגדול, "ישראל היום", שהטיל עליהם את חיתתו הגדולה.
עם יד על הלב, צריך להודות שהפלורליזם בעיתונות נחוץ לה עכשיו כאוויר לנשימה. אוי לה לדמוקרטיה שעיתון אחד בלבד הוא זה שמכתיב לה את פסוקו. סמוך ובטוח שמן התחרות העזה על קולו של כל קורא, תצמח לו רק תועלת; שהרי כל אחד מהעיתונים השורדים יעשה כל שלאל-ידו כדי לרכוש את ליבו.
