הנשים על-פי אגפא

הנשים בסרטו עטור הפרסים של הבמאי אסי דיין (תסריט וגם בימוי) "החיים על-פי אגפא" הן נשים בודדות וכמו הגברים בסרט זה מתגעגעות למשהו שאינו מגיע לעולם. הדבר היחידי הברור בסרט הוא הסיום. המוות מופיע בסצנת סיום הסרט ומתוכו נולד הסרט שוב בצבע. כשמתחילה הצפייה בסרט מוקרנות כתוביות הפתיחה בלא קול. הקרנת פתיחת הסרט נטולת מוזיקת רקע ונטולת צבע וכך רובו של הסרט עד לנקודת הסיום. אותיות קידוש לבנה מופיעות על גבי מסך שחור. כמו ביקש הבמאי לכתוב את אמירתו באותיות של קידוש לבנה כדי שאנו הצופים נקרא את מה שכתוב בסרט. למעשה כשצופים בסרט צופים בדמויות בשחור לבן, החיים נצבעים בצבעים קודרים, הדמויות כמו מטושטשות במוחו של הצופה, וכל מה שמופיע ברור בסרט היא השפה, גם השירים ששר זמר הבית של הסרט נושאים מטען של מילים משמעותיות להבנת הסרט. הדמויות הבולטות בסרט הן דמויות נשיות. ראשית זוהי דליה, מנהלת הפאב, הנקרא "באר-בי". לאורך הסרט היא חוזרת על המוטיב, שהמקום נקרא כך על שם ביה"ח לחולי נפש אברבנל. החזרה על המוטיב הזה של בית המשוגעים חוזר בסרט ועובר כמפתח בין דמויות וסיטואציות שמתרחשות בו. כתבו על כך שהסרט בזעיר אנפין השתקפות של החברה הישראלית שרוחשים בתוכה חיים וזרמים שונים. ואכן, בתוך הסרט נמצא אלימות כמשתקף מחברה החיה על חרבה. אלימות בשפה המדוברת, וגם אלימות ביחסים בין בני אדם. בדיקות פולשניות חודרניות ומראות שיהפכו את הצפייה למעוררת דחייה. החיים על-פי אסי דיין אינם גן של שושנים. ובמיוחד כאן במקום הזה שנדמה כבית משוגעים. כדי לעבור את החיים כאן צריכות הדמויות לקחת כדורי הרגעה. וכדורי ההרגעה הם כדי להפיג את הבדידות. רופא הנפש אומר לריקי נאור שבכל פעם, שהיא רוצה למות שתיקח כדור כדי לדחות את תחושת הבדידות שלה ובסופו של דבר היא לא מצליחה להינצל מן המוות של עצמה. רק המוות גואל אותה מן הבדידות.

דליה, מנהלת באר-בי, שם של פרח...

מנהלת הפאב דליה, המגולמת על-ידי גילה אלמגור השחקנית האגדית, נצפית בתמונות הפתיחה כשהיא מתעוררת לצד גבר שזיין אותה זיון ללילה. היא מתעוררת לצידו של גבר זר שאומר לה "שגמר בחוץ" יש כאן אירוניה, כי היא כבר אינה נראית כאישה צעירה, שיכולה להיכנס להריון. האדם הזה נקרא שימי- זיפו, והיא שואלת לשמו עם בוא הבוקר. היא מספרת על עצמה שהיא אוספת גברים כמו גחליליות, דבר המלמד על ארעיות, הם מאירים את עולמה למעט זמן ורק בחשיכה במעין נחמה מתעתעת. היא גם אומרת לו שאם הוא "גמר בחוץ" שיישאר בחוץ, למעשה לא הייתה קרבה ביניהם, זו הייתה קרבה שאין בה חום אמיתי. אין, באמת, מגע מיני אמיתי המזין את שניהם. כך מתחיל הסרט בזיון ריק, קר מנוכר. אישה שמחפשת אהבה וחום ומסתפקת ברדידות, כביכול, כדי לא להיות לבד. וכך לאורך הסרט הנשים אף פעם לא מגיעות לסיפוק, באחת הסצנות שואל גבר את האישה האם היא גמרה, כאילו מתעניין בה אבל ברור שזוהי שאלה אירונית כיוון שהצופה חש דחייה מהאופן שבו הוא "זיין" את הדמות הנשית על המסך. אבל זהו בדיוק המאצו'ו הישראלי, שבטוח שהוא גבר שבגברים ולמעשה הוא סתם איש ללא רגשות, שהופך במהלך הסרט למכונת ירייה. החייל הפצוע בבית החולים הקצין נימי, נמרוד, קם ממיטת חוליו והולך עם חייליו ל"באר-בי" כשמבטיחים לו כי מלבד אוכל ושתייה תהיה אישה. זה מה שמוציא אותו ממיטת חוליו, המטרה לזיין מובילה אותו אל תוך הבאר-בי. וגם השימוש הזה בפועל לזיין נובע מדו משמעות שטעון בה פועל זה. שם הפועל "לזיין" משמעו גם לדפוק בחורה אבל גם לזיין את הצורה לאויב. הגבר הישראלי יודע לזיין את הצורה אבל לא יודע לאהוב. וכך כל הנשים בסרט יוצאות בלתי מסופקות. חודרים אליהן אך הן אינן חשות מהי אהבה. השימוש במילים מיליטאריסטיות כמונחים של חיזור בין המינים והמופנים כלפי הנשים שגורים בפי החיילים. הם אומרים לריקי נאור כשהיא נכנסת לפאב "נחדיר לה את כוחותינו". "המאהב" של דליה, הוא מאהב זמני ועל כן, זמנו קצוב מראש. הוא מופיע כשהוא כבר חולה סרטן, ולא ברור אם הסרטן שלו אמיתי או מדומה. הוא מופיע ומבקר את דליה, מודיע לה דרך הטלפון שהוא מתעתד לבוא אליה שתתכונן. היא צריכה להיות מוכנה ולעזוב הכל כדי להיות עמו שלוש שעות גנובות בלילה. כל הדמויות הנשיות מדברות על הבדידות בעולמן ומנסות לחמוק ממנה. אחד ממשפטי הגיבורה דליה "אין כאן פינות כדי שאנשים לא יהיו לבד". וזו אחת האמירות הכי בולטות בסרט, שכן, הגיבורות מנסות להימלט מן הבדידות. גם אין להן סיכוי לאינטימיות אמיתית עם הגברים בסרט. נקודת השבר הגדולה של האישה בסרט נעה בכל פעם לאישה אחרת. הנשים הן שהולכות עד הסוף עם הרגשות שלהם. היא אומרת לאלי "אתה הסיפור הקצר הכי ארוך שלי, 10 חודשים", זה נאמר כתגובה למשפט שאמר המאהב, עד שסוף סוף אני רוצה וגם יכול. לא תמיד הגבר יכול. היחסים בין הגבר לאישה מושתתים על מוגבלות. היחסים של דליה עם גברים תמיד מסתיימים בפרידה. הם תמיד זמניים. אין לה קביעות בחיים של עצמה. היא גם בקושי מתקיימת מבחינה כלכלית, ואין לה על מי לסמוך. גם היחסים בשירותים של הבאר-בי, מסמלים את הזילות שקיימת ביחסים בין גבר לאישה. אם האישה מוכנה לקיים יחסים בשירותים, ולבקש גם ממי שנמצא בחוץ להמשיך לקיים יחסים שם, יש בכך עליבות איומה. דליה מתפרקת לחלוטין כשהיא מגלה שיחסיה עם אלי שמגר המאהב שלה היו מושתתים על שקר, לא ברור בדיוק האם באמת היה חולה, או בנה לעצמו תדמית של "מסורטן". האישה שלו מגיעה למקום כדי להחזיר את בעלה אליה, ודליה נשארת בודדה. גם אשתו של אלי המאהב יוצאת מן הפאב עם בעלה ויש כביכול, זוגיות, אולם היא לא אמיתית. יש כמיהה לזוגיות, ישנה אמירה לו יכלו להניח את היד על הכתף וציפייה שתהיה רעות אמיתית. בכלל בסרט אין רעות אמיתית בין הדמויות. כולם נעות בעולמן בבדידות נוראה.

האשה המעורערת, רבקה, ריקי נאור, האם המורחקת

דמותה של האישה המעורערת בנפשה ריקי נאור המגולמת על-ידי אביטל דיקר מצביעה גם היא על חוסר ההתייחסות להופעתה של האישה. הגבר שהיא משתכנת בביתו הוא אינו הגבר האמיתי בחייה. הגבר שלה אינו מופיע בסרט, היא צופה בו בתמונה בה הוא נושא את בנה. היא נזרקה מעולמה והיא מתגעגעת אל משפחתה אל בנה שי, ואל בעלה גדעון. היא נזרקה מעולמה השלם כיוון שהיא עמדה לפגוע בבנה שי. יש במידע הזה אמירה משמעותית, שהאם לא מסוגלת להגן על בנה והיא נמצאת נוטשת את הסיטואציה האימהית, שכן היא זו שעלולה לפגוע בבנה. הבן נשאר על גבי אביו והוא נושא אותו עמו, כמו הפקרת האם תוביל גם לעקידת הבן, אבל גם האם מהווה סיכון עבור בנה ולכן, מורחקת מבנה שי(שהוא גם שם סמלי). שמות הגברים לוקחים מסיפורי מלחמה מקראיים, המפקד נושא את השם נמרוד, שמקורו במדרש נחשב לדמות שלילית ביותר, כנראה מכיוון ששמו מתפרש כמביע רצון למרוד כנגד האלוהים, ועיסוקו בציד מצייר אותו כשליט אכזר ואלים. בין השאר מיוחסת לו במדרש היוזמה של בניית מגדל בבל, וכמו-כן מסופר עליו במדרש שצווה להשליך לכבשן את אברהם, בעודו צעיר, בשל סירובו לסגוד לאלילי בבל. במדרש רבה מתואר העימות התיאולוגי בין אברהם המונותאיסט לבין נמרוד עובד האלילים. גדעון הוא אבי בנה של ריקי נאור לא מופיע בסרט אך שמו מוזכר והוא נושא שם של גיבור מקראי שהציל את העם מידי המדייני. הוא אינו רק גיבור מלחמה אלא גם גיבור מתוחכם המנפה את כוחותיו באמצעות מבחן המים. גיבור זה רק מוזכר ולא מופיע, לעומתו דווקא הגיבור השלילי מופיע בסרט. לוחמים אינם יודעים לאהוב על-פי סרטו של אסי דיין ולכן הנשים חולות, ולכן הנשים חיות בתוך הבדידות הזאת שהיא עיקר חייהן. ולא רק שלהן אלא של כל הדמויות בסרט. אטימותו של הגבר כלפי מצוקתה של האישה מופיעה בסצנה בה הגבר חוזר הביתה ומוצא את ריקי נאור בביתו כשלמעשה הייתה רק "דפיקה" והוא אינו מבין מדוע היא נמצאת שם, מדוע היא ענתה לטלפון שלו, מדוע בכלל נכנסה לחייו. גם מתברר שגבר זה הוא בן זוגה של הברמנית בפאב, זו שמצלמת כל הזמן את הדמויות בבאר-בי ובסיום הסרט הולכת לפענח את הצילומים כדי לחלץ משהו מן האמת. האישה, ריקי נאור, נמצאת בבית הזר כי היא מחפשת אחיזה והייתה מוכנה גם "להידפק" ללא כל רגש וגם בלי להגיע לסיפוק רק כדי לחוש קרבה אנושית ולא להיות לבד. בסצנת האינטימיות ביניהם, אין אינטימיות, רואים כיצד ראשה של הדמות מוסט, עיניה נראות מוזרות ואין בסצנה אינטימיות אלא ריחוק. גם יש תחושה איומה של ניצול של כיבוש יעד בצורה ברוטאלית, לא של מעשה אהבים כי באמת, אין זה מעשה אהבים. מעשה האהבים היחיד בסרט הוא ברמיזה כשהזוג אלי ודליה יושבים בדירתה על הספה וצופים בסרט על מסך הטלוויזיה. הם מתבוננים במעשה של קרבה כשביניהם אין קרבה אמיתית.

המסניפה את חייה, דניאלה

דמות נשית נוספת היא דמותה של דניאלה המגולמת על-ידי סמדר קליצ'נסקי. דמות שנמצאת בציפייה למעבר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אמריקה. היא זכתה לקבל ויזת מעבר ומחכה להגיע לשם, אבל ברור שהיא הורסת את עצמה לפני שהיא יוצאת והיא בכלל לא יוצאת מן המקום ולא מגיעה להגשים את חלומה שכן היא גם מסיימת את חלקה בעולם הזה באותו המקום, אין אפשרות להימלט מן המקום הזה. היא מסניפה את חייה. היא פוגעת בעצמה על-ידי הרס עצמי ואין מי שיציל אותה. הויזה לאמריקה נותרת כחלום וההרס העצמי וגם האלימות והפורענות מבחוץ תורמים לאיבוד החלום האמריקני.

הברמנית

הברמנית היא דמות שמחברת בין הדמויות הנשיות. היא דמות הצופה בכל המתרחש מאחורי הבר, היא מודיעה לדליה על הופעת האישה האמיתית בתוך המסבאה. היא זו שיוצאת מן המקום כדי לפענח את המראות. היא זו שגם בן זוגה בוגד בה. היא לא שוכבת עם אף אחד. היא נראית נערית ולא בדיוק נשית. הנשים גם לא יודעות אם טוב להן בעולם הזה עם הגברים. הן צריכות לזייף אורגזמה, הן צריכות לומר שטוב להן למרות שלא טוב להן. "תחייכי כאילו את מאושרת, כאילו קורה לך משהו טוב" , וכל הזמן געגועים למשהו שלא יגיע לעולם. גם שיר הנושא של הסרט מבטא את העובדה שלא מגיעים לאן שרוצים, הולכים הולכים ולא מגיעים ושוב במילה הלך יש גם את המטען של הלך, של מת. המוות הוא הדבר היסודי הוודאי של חיינו.

במקום הזה

ביצוע דני ליטני מילים: אסי דיין לחן: נפתלי אלטר הלכתי והלכתי ולאן שלא הגעתי לא באתי לא באתי ואני נשאר במקום הזה עם הבלוק והפסנתר והקפה כולם עוברים פה במקרה כמו ספור קצר או מונולוג במחזה ושקט ברעש הזה וכלם על הקצה מחכים שמשהוא יקרה בזמן ההולך וכלה ביופי בין הבלוק והקפה ואיך שלא יהיה ואיך שלא יהיה לא... לא יהיה הלכתי והלכתי ולאן שלא הגעתי לא באתי לא באתי ואיך שלא יהיה... הלכתי והלכתי ולאן שלא הגעתי לא באתי, לא באתי. לסיום אני מבקשת לציין שנגעתי מעט מאוד במכלול האספקטים שניתן למצוא בסרט זה. יש בסרט מלאכת מחשבת, כל מילה נאמרת במקומה, כל דמות מופיעה כשיש לה משמעות, ורבדים רבים נסתרים, יש הרגשה שלא ניתן להגיע לכל הפינות הללו שאותן הצפין אסי דיין בסרט זה ולא תוכל לעולם כצופה להכיל את כל ההבנה שניתן להפיק מסרט זה. את הסרט מלווה מוזיקה של ליאונרד כהן, גם קטעי נגינה ושירים המושרים על-ידי צ'פניאק הלא הוא דני ליטני. הטקסטים המופיעים בסרט נוגעים גם לבעיית העדתיות ולבעיית המזרחיים ולבעיית הערבים החיים בינינו. אין אפשרות להקיף את כל מכלול נושאיו של הסרט, התמקדתי בדמויות הנשים ומעט נגעתי בדמויות הגברים שנמצאים בזיקה אליהן. המסקנה היא שאין חדש תחת השמש, ניתן לומר שהכוחנות הישראלית והחיים כאן הובילו את הבמאי לתפיסת עולם מסוימת אשר מופיעה בסרט. דליה רוצה את אמא שלה באחד משיאי הסרט, התחושה היא שהמפתח להצלה נמצא בידי האימהות, והן לא יכולות לעשות הרבה אלא לבכות...האמנם? האמנם, אסי?.