כמה מילים על אריק איינשטיין

כמו רבים, גם אני בוחן את המרכיבים של דעתי המגובשת בטרם שיגור. הבחינה הזאת יש לה תכלית: מניעת מבוכה אישית בגין הפצת דעה שתתפרש על-ידי הקוראים ו/או השומעים כאווילית. לא תמיד אני מצליח, אבל כמעט תמיד, אני מנסה. כמעט. דעתי על אריק איינשטיין מוכיחה את ה-כמעט. הייתי נער פרובינציה כששמעתי ברדיו את מעצבי דעת-הקהל מתפעלים מהיצירה של הכוכב התל אביבי. מבלי להבין למה, החלטתי להצטרף לעדר המתפעלים. ואכן, אחרי ההחלטה, ההתפעלות הגיעה - מה שמוכיח שעם נחישות ניתן לייצר הנאה מכלום. לאורך השנים, מערכת סליקה אוטומטית פינתה מתודעתי נושאים שוליים כדי לפנות מקום לנושאים חשובים. מכל השטויות של גיל הטיפש-עשרה רק אריק איינשטיין נשאר. הסקרנות שלי לגביו לא התפוגגה. מעניין אותי לשמוע מה יש לו להגיד, אפילו שהפה שהפיק מרגליות - כך הייתי בטוח אז - מפיק היום חצץ אינטלקטואלי. שום חוכמה, שום תובנה, ובכל זאת - זה אריק איינשטיין. תוך כד כתיבת המילים, אני מנסה לפצח את תעלומת אהבתי אותו. עד לרגע זה, העליתי חרס במקשיי. הרדידות המבצבצת מבין השורות לא מביכה אותי, כנראה בגלל הרצון הבלתי מפוענח להחזיק בתודעתי חוויה ארכיאולוגית מתקופת הילדות. כנער שההורמונים שיבשו לו את הרדאר, נראה לי מגניב להיות אליל נערות שנמנה על חבורה ("לול") שעסוקה ביצירת מוזיקה, ושבין לבין העסיקו חבריה את עצמם בבילויים נטולי קווים אדומים. להם מותר. אם כדי לרגש אותנו המאזינים, הם זקוקים להשראה החבויה באיברי הבילוי של ילדות מנוצלות - זה בסדר. מה שהתחיל אצלם בחשיש, עבר דרך הזין, משם אל גלי האתר ו... נחיתה רכה אצלנו באוזן. למרות שעל פניו מנהיג החבורה היה אורי זוהר, אריק היה המלך. באופן כללי, אני מגדיר את עצמי כמי שאין לו זמן פנוי להבלים. ולמרות האמור, מצאתי את עצמי קורא את הראיון הנדיר עם אריק איינשטיין בידיעות אחרונות (8.4.11). הצמדת המילה "נדיר" לכל ראיון עם האליל היא כנראה תנאי שכל מראיין מתמסר לו. באותו ראיון קראנו את דעתו בנושאים שונים. הרוב שטויות המיועדות לצרכני הנוסטלגיה. למרות שהשמאלנות מבצבצת מהראיונות איתו - לא התפתח אצלי אפילו ניצן טינה כלפיו. לאריק מותר להיות שמאלני, מפני שבשונה מיונתן ואביב גפן, אריק הוא שמאלני מהזן הבלתי מזיק. הוא בא בטוב. ההצהרה שלי על אהבתי אותו, יש בה גם התרסה כלפי אחיי מהשמאל שלא מצליחים להתגבר על טינתם כלפי אריאל זילבר, רק משום שהתפכח. בחינה אישית של מאגר האנרגיה שנותרה בי כדי להמשיך לשרבט על אריק איינשטיין, מגלה שאני על הרזרבי. החלטתי להקדיש את המעט שנותר לנבירה בארכיון. מצאתי שיר פוליטי על פרצ'סקה הזונה, וראיון נדיר - כן! גם הראיון ההוא היה נדיר - שנתן ליאיר לפיד במרס 2000. שופופו...