בברית המועצות של שנות השישים אי-אפשר היה לקנות עיתונים מחו"ל - הייתה זו הדרך לשמור על שליטה במידע. העיתונים הזרים שזכו לפרוץ את מסך הברזל היו עיתונים קומוניסטים כ"מורנינג סטאר" ו"אומניטה". כל יום קניתי את "אומניטה", עיתון קומוניסטי בצרפתית, מגויס ומגמתי, אבל מחויב למידע בסיסי, בלי עיוותים וזיופים.
כך למדתי להבחין בין העיתונות הרוסית לעיתונות הזרה, מקור המידע האמין. כשהגעתי לישראל וראיתי את כמות העיתונים - הרגשתי שהגעתי לעולם החופשי. לצערי, הבנתי שלמרות ריבוי אמצעי התקשורת, עדיין איני יכול להסתמך על התקשורת בישראל בשפה הרוסית, ואני עדיין נסמך על תקשורת בשפות זרות ובעברית. העיתונות בשפתי, רוסית, מעוררת דאגה, וצריכה לעורר את דאגת כולנו במגמתיות ובחוסר המקצועיות שלה.
למערך התקשורת ברוסית - העיתונים, שידורי הרדיו והטלוויזיה - לכל אלו איני יכול להתייחס ברצינות. מחקר שערך הארגון אליו אני משתייך,
"מורשתנו" (ארגון של שוחרי שלום עולים וותיקים), מצא שהמגמה בעיתונות הישראלית ברוסית ברורה: ימניות הולכת וגוברת, בלי ביסוס עיתונאי.
דוגמאות? - בשידור טלוויזיה בערוץ פלוס, העורף הראשי של עיתון "אכו", אלכסנדר רונקין, בישר לצופים שנשיא ארצות הברית, ברק חוסיין אובמה, היה חבר בכת מוסלמית, וידיד קרוב של מנהיג קיצוני, פאראחן. רונקין אמר: "אם מישהו נראה כמו חזיר, הוא חזיר. אני לא מתכוון לאף אחד". אותו רונקין סבור ש"שמאלנים הם אנשים לא נורמלים, לא מפותחים, פושעים!". יעקב שאוס כתב ב"ווסטי" שהנשיא אובמה משתתף בתוכנית חיסול ישראל בשלבים.
גם מה"אויבים הפנימיים" לא נחסכות מחמאות, למשל על
בן כספית: "בן כספית, איש בעל דעות שמאלניות, היום כמובן הוא חולם רק על דבר אחד - להחליף את השלטון במדינתו... הוא מחא כפיים וניסה ללבות את אש חוסר האמון בינינו לבין האמריקאים עד השמיים. מדינתנו הייתה חשובה בעיניו כקליפת השום. הרי באש זו אמור היה לעלות שנוא נפשו, ביבי נתניהו".
ועל "סלחנותה" של המערכת המשפטית כלפי
ענת קם: "בדיוק סוג כזה של ותרנות ואפילו עידוד זדוני של מעשיה על-ידי האליטה השמאלנית... מעוררים חששות יותר מסכנה ישירה לביטחון המדינה. הקשר בין החלטות בג"ץ לצדק הוא כמו בין מכנסיים לשקיעת החמה" (א. אנטובה, "ויסטי-אוקנה"). רוב העולים יאמינו לו: "העיתונאי הידוע מספר עובדות חשובות על אודות נשיא ארצות הברית, ואתה מטיל ספק באמינותם?". עולי חבר העמים סיפרו בדיחות על "פראבדה", אך המשיכו לחיות בעולם, המעוצב במידה רבה באותה "פראבדה". "הרי, אמרו בטלוויזיה, הרי, כתבו בעיתון" - זה הטיעון המנצח בכל הוויכוחים הפוליטיים.
ואם זה לא מספיק, ברדיו רק"ע נאמר ש"לפלסטינים אסור להאמין, לא מנטאלית, לא אתנית, לא דתית, הם בהכרח ירמו. הם אינם מסוגלים ללא טרור, זה טבעם".
החמור ביותר הוא היעדר דעות חלופיות. גם בעיתונות העברית יש עיתונים עם העדפה פוליטית ברורה, אבל לפחות יש במה למגוון דעות. בתקשורת הרוסית לא ניתן לדמיין מצב כזה. הכניסה לבעלי דעה אחרת אסורה. הצרכן, שאינו מבין טוב עברית, עלול להתרשם שזוהי המציאות.
ארגון 'מורשתנו', הקיים זה שלוש שנים, עוקב אחר התופעות הללו זמן רב. ניסינו להבין מה המקורות של עיוות האתיקה העיתונאית בתקשורת הרוסית. השנה אף יזמנו תוכנית מעקב מיוחדת אחרי ביטויי הסתה וגזענות בתקשורת הרוסית.
הדו"ח המלא בעברית נגיש כאן. נשמח לא להיות לבד במערכה, נשמח שגם העיתונאים והציבור ישתתפו בדיון. נשמח יותר מכל לחשוב על דרך לתקן את המצב.
אחרי שסיימתי לכתוב מאמר זה, ניסיתי לקרוא אותו בעיניו של קורא דובר העברית. למה להאמין לכותב ולא לקהילה המכובדת העוסקת במלאכת התקשורת הרוסית? אז בנוסף לדו"ח, אני זורק כפפה נוספת לתקשורת הרוסית: האם מישהו מכם יהיה מוכן לפרסם את המאמר?
