שורש הבעיה בסרטה של טלי בן עובדיה, "יחסינו לאן?", מוצגת כבר בפתיחתו. בן עובדיה פותחת את הסרט בהקדמה קצרה וטיזרית, שסורקת ביעף את שלל הנושאים שהיא עתידה לחקור בסרטה: התמכרות, ביטחון עצמי, בדידות, אהבה, תחליף יחסים, פרטיות, ילדים, חשיפה. למשמע כל אלה, תהיתי אם זה אינו אלא פרק ראשון בסדרה תיעודית. ההקדמה של בן עובדיה מבהירה שיש כאן די חומר לסדרה כזו. 42 דקות יהיו בהכרח תמצות בעייתי ושטחי של התופעה.
הכתובת הייתה על ה-wall
הפייסבוק, כפי שמציינת בן עובדיה, הוא תופעה צעירה מכדי שנבין לעומק את השלכותיה, ובעיקר את סכנותיה. ובכל זאת, אפשר לסמן כבר עתה אחדות מהן, כפי שהן באות לידי ביטוי בולט בסרט. כך, למשל, מזכיר הסרט את המדיום הנוח שמשמש הפייסבוק לפדופילים ברשת. הפרסומאי רוני אפלבוים מספר על ילדה שצ'וטטה בפייסבוק עם בחור בשם "מיוחם", וחבורה של ילדים מספרת על משתמש אלמוני בשם "מר קראב" (הקרוי על שם דמות מסדרת הטלוויזיה "בוב ספוג") שהציע חברות לכולם וצ'וטט איתם ארוכות. העובדה שהילדה הגתה את שמו של מיוחם בהטעמה מלעלית, וחבורת הילדים סיפרה על מר קראב כאנקדוטה משעשעת, מלמדת עד כמה מדובר בסכנה שרירה ומשמעותית.
סוגיית ההשגחה על הילדים בפייסבוק עלתה גם מסיפורו של רונן בן עמי, שבנו דודי נהרג בתאונת דרכים. ברגע דרמטי מצוין מתיישב בן עמי מול המחשב של בנו, נכנס לחשבון הפייסבוק שלו ומגלה בו סטטוסים שהיו יכולים, בדיעבד, להדליק נורה אדומה אצל האב, ואולי למנוע את מות בנו. קשה לתאר מה חש אב שמגלה כי בנו התוודה באינטרנט על נסיעות במכונית ללא רישיון ועל נסיעות פרועות על אופנוע, התנהגות שלוחת רסן שהביאה למותו. הסטטוסים שבפייסבוק נשארים על הקיר, משפטי תוכחה שמביטים באב שביקש לכבד את פרטיותו של בנו. "הכתובת הייתה על הקיר בפייסבוק", אומר בן עמי במשפט מבריק ומזעזע כאחד.
לא הכל נשאר בחצר הוירטואלית של הפייסבוק
רגעים אחרים, לעומת זאת, מבהירים עד כמה הפייסבוק הוא אכן תופעה שקשה עדיין לעמוד על מלוא היקפה והשלכותיה. לכך למשל מובילה הצפייה בילדי הדור המקוון, היושבים בצוותא על הספה, לאפטופ לצד אייפון, ומחליפים את הדיאלוג הוורבאלי בצ'אט הטקסטואלי. אחת האימהות קוראת לפייסבוק "החצר שלהם". בעוד שהילדים מצליחים להבהיר היטב, ואפילו באופן משכנע להפליא, את הצד החיובי בפייסבוק. למשל, ילד ביישן שזוכה בחברים, או הסרת מחסומי המבוכה בין המינים. "יחסינו לאן?" לא מעמיק חקר בהשלכותיו של הפייסבוק על התפתחותו הסוציאלית של הילד בחצר הוירטואלית, על היחסים שהוא מנהל עם הוריו בזמן שהוא נמצא כל העת בגבו אליהם, או עם העיניים במסך הטלפון הנייד, על המיומנויות החברתיות שהוא רוכש ועל אלו שהוא מפספס.
יש הצפה של פעילות בפיד
קאדר המרואיינים שבחרה בן עובדיה מבהיר אף הוא עד כמה בעייתי ולא ממוקד הטיפול שמציע הסרט בנושא. לצד מכורי פייסבוק קשים (חלקם בהכחשה), ניצבים אנשים שהשפעת פייסבוק עליהם מגעת, הרבה מעבר לכתיבה קדחתנית של סטטוסים מבריקים ואגירת חברים בממדים בלתי נתפסים. אף שהפייסבוק השפיע גם על אלה וגם על אלה באורח דרמטי, קשה להשוות בין מי שמפרסם סטטוסים שנונים ומרפרש לבדוק לייקים, לבין מי שחידש בזכות הפייסבוק את הקשר עם ילדיו, או מי שתמונות בפייסבוק הוצגו כראיות נגדה בבית המשפט. זה ייצוג הולם של קשת האספקטים וההשפעות של פייסבוק - כלי להתקשרויות חברתיות לא מורכבות שהתברר כבעל השפעות מרחיקות לכת - אולם בהיבט העיתונאי, זה הקשה על הסרט לגבש טון אחיד, והיה גדול מרוחב היריעה.
"יחסינו לאן?" עבר על כל התסמינים שהובטחו בהקדמה וגם על תסמינים נוספים, אבל ניסה לתפוס כל כך הרבה עד שהתקשה לנסח אמירה ברורה לגבי פייסבוק. על שחקנים אחרים בסצנה, כמו יוטיוב או אייפון, שבן עובדיה ביקשה להכניס אל סרטה, אין בכלל מה לדבר. בסיומו של "יחסינו לאן?" התחושה היא כי בן עובדיה נגעה בנושא מרתק (כאילו שלא ידענו), והצליחה להעלות כמה מהאספקטים שלו באופן מעניין ומעורר מחשבה, אבל לא העמיקה באף אחד מהם. במקום להתמקד בנושא אחד - ילדים ופרטיות, למשל, נושא שיכול היה להפוך את "יחסינו לאן?" לעבודה דוקומנטרית מחכימה ולתמרור אזהרה טלוויזיוני ראוי - ניסה הסרט לתפוס מרובה. מוטב היה להפוך את "יחסינו לאן?" מסטוץ חד פעמי למערכת יחסים ארוכת טווח.
