בלוגרים על הכוונת

שליטיה של רוסיה הם חובבי אינטרנט ידועים: הנשיא דימיטרי מדבדב החל ב-2007 להפעיל וידיאובלוג ובשנה שעברה פתח חשבון טוויטר. גם האיש החזק של רוסיה, ראש הממשלה ולדימיר פוטין, אינו מתנזר מן המדיה החדשה, אם כי מעדיף את הצד העיסקי. פוטין הוא אחד מבעלי השליטה העיקריים בחברת Prof-Media, המפעילה בין היתר מנוע חיפוש פופולרי ופורטל חדשות. אולם הקשר הישיר של ראשי השלטון לציבור באמצעות הרשת, והעובדה שברוסיה פעילים כ-7.4 מיליון בלוגרים, אינו מבטיח שבעולם הוירטואלי ייהנו כ-142 מיליון אזרחי המדינה הענקית מחופש ביטוי. האינטרנט הוא אומנם עדיין התחום הפחות מצונזר בעולם התקשורת הרוסי, שבו ניתן למצוא רצח עיתונאים וסגירת רשתות טלוויזיה פרטיות, אבל הסימנים המדאיגים מתגברים. האזהרה הזו נכללת בדין וחשבון מקיף על "החירות ברשת" שפרסם בראשית השבוע הארגון האמריקני "פרידום האוס". על-פי הדוח, בשנים האחרונות נסגרו ברוסיה אתרי אינטרנט של מפלגות אופוזיציה, 11 בלוגרים נעצרו בשל פעילותם ברשת, וגורמים רשמיים מגייסים גולשים כדי לקדם את מפלגת השלטון "רוסיה המאוחדת". משום כך נכללת רוסיה ברשימת המדינות שבהם מתקיים "חופש רשת חלקי" וקיים חשש מהחמרת המצב בשל התנהגות השלטונות. חלק מהצעדים שננקטו על-ידי הקרמלין ומושלים אזוריים נועד לסכל פעילות אינטרנטית של גורמים קיצוניים ולמנוע שימוש ברשת של גופי טרור וקבוצות בדלניות, אבל במקרים רבים מניעים פוליטיים מובהקים הם המובילים לפגיעה באתרים ובגולשים. ב-410 עמודי המחקר של "פרידום האוס" נבחן חופש האינטרנט ב-37מדינות בעולם (ישראל איננה נכללת ברשימה) על-פי שלושה פרמטרים: חסמים לנגישות של אזרחים וארגונים לרשת; הגבלות על הפצת תכנים ברשת; פגיעה בזכויותיהם של גולשים באמצעות מעקבים, מעצרים, איומים, הפעלת כוח ועוד. על-פי החישוב הכולל, נמצאה הרפובליקה הבלטית אסטוניה במקום הראשון מבחינת חופש הרשת, אחריה ארצות הברית, גרמניה, אוסטרליה, בריטניה, איטליה, דרום אפריקה וברזיל. בקטגוריה של מדינות עם חופש חלקי ברשת נמצאות קניה, מקסיקו, דרום קוריאה, גאורגיה, ניגריה, הודו, מלזיה, ירדן, טורקיה, אינדונזיה, ונצואלה, אזרביג'אן, רואנדה, רוסיה, מצרים, זימבאבואה, קזחסטן ופקיסטן. בקבוצה השלישית, מדינות שאין בהן חופש אינטרנט, נמצאת במקום הגרוע ביותר אירן, ולפניה ברשימה בורמה, קובה, סין, תוניסיה, וייטנאם, ערב הסעודית, אתיופיה, בלרוס, בחריין ותאילנד. אירן קיבלה את המקום המפוקפק ביותר ברשימה, בשל מה שמוגדר כ"מערכה פעילה נגד חופש האינטרנט". קמפיין זה, שהתעצם מאז העימותים הציבוריים שליוו את הבחירות לנשיאות ביוני 2009, כולל שיטות נרחבות ומתוחכמות לשליטה בנעשה ברשת. מחברי הדוח מייחסים לממשלה בטהרן עמדה דו-ערכית לרשת: מצד אחד ראו בה השלטונות, כמו במדינות אחרות, כלי לקידום טכנולוגי ולצמיחה כלכלית. אך מנגד הלכה והתעצמה בקרב ראשי השלטון התחושה כי מדובר בכוח חודרני שעלול לערער את הערכים החברתיים, הדתיים והפוליטיים הקשוחים של המהפכה האיסלאמית. על-פי הדוח, בדצמבר 2010 הייתה חסומה באירן הגישה לרשתות חברתיות ושיתופיות כפייסבוק, יוטיוב ופליקר. לגבי אתרים ואמצעים אחרים המאפשרים העברת מידע, מתנהל דו-קרב בין השלטונות המבקשים למנוע גישה אליהם, לבין גולשים שמוצאים שיטות לעקוף את החסמים. היד הכבדה של השלטון מונחתת גם על השימוש במסרונים סלולריים: ערב אירועים שבהם צפויות הפגנות נחסם השירות לחלוטין, וכללי הרישום של משתמשים מעניקים לשלטונות יכולת להגיע אל מי ששיגר מסרים חתרניים שיורטו על-ידי רשויות הביטחון. בקיץ 2009 נכנס לתוקפו באירן חוק פלילי המתמקד בעבירות מחשב, המעניק סמכויות נרחבות לוועדה שתפקידה לזהות תכנים אסורים ברשת ולהורות למפעילים להסיר אותם. אנשי מנגנון הוועדה סורקים מדי יום בין 200 ל-300 אתרים, ועל-פי החלטתם נחסמו לגישה אתרים של קבוצות שנחשדות בקירבה למתנגדי המימשל. כך נחסמו בין היתר אתרים הקשורים באקבר האשמי רפסנג'ני, הנשיא שלעבר שקידם את האינטרנט בתקופת כהונתו, אך בשנים האחרונות נחשב כאחד מפטרוניה הבולטים של תנועת ההתנגדות למימשל. נאביד מוהבי, בן 18, נעצר באירן בספטמבר 2010 ונידון למאסר על תנאי לשלוש שנים, לאחר שהורשע ב"פעולות נגד הביטחון הלאומי", בשימוש באינטרנט בביטויים מעליבים נגד מייסד הרפובליקה האיסלאמית ונגד השליט הנוכחי של אירן, באמצעות "התקשורת הזרה". מאז מערכת הבחירות הסוערת של קיץ 2009, לפחות 50 בלוגרים ופעילי רשת נעצרו, עונו או הופעלו נגדם איומים בשל פעילותם. בלוגר אחר, אומידרזה מירסאיפי, מת בנסיבות בלתי ברורות בכלא אווין, לאחר שנעצר בטענה שפגע בכבודם של מנהיגיה הדתיים של אירן. השלטונות מנהלים מעקב מתמשך אחר משתמשים אירניים ב"באלאטארין", רשת מקומית לשיתוף מידע, וב"פייסבוק". חלק מהעצורים נדרשו בעת חקירתם למסור את הסיסמה שלהם בפייסבוק וברשתות אחרות, נחקרו על אודות חבריהם לרשתות החברתיות ובחלק מהמקרים אף הוצגו להם רשומות הדוא"ל ששלחו וקיבלו. מחברי הדוח מצביעים על שתי תופעות חמורות, שמהוות חלק בלתי נפרד מהפרת חרויות הרשת. האחת, הפצה נרחבת של מידע שגוי מטעם השלטון ומקורביו, כדי להטעות את מתנגדי המשטר וכן עיתונאים המסתמכים על מידע ברשת. והשניה, החמורה יותר, נוגעת לצנזורה עצמית שמטילים על עצמם עיתונאים, בלוגרים ואזרחים מהשורה בכל הקשור להתבטאויות ולהפצת מידע ברשת. האימה מפני רדיפה וענישה הביאה, לדברי מחברי הדוח, לכך שבחודשים שלאחר עימותי 2009 החליטו לפחות 1,500 בלוגרים אירניים להפסיק את פעילותם ברשת. על-פי הדוח, ב-23 מתוך 37 המדינות שנבדקו, בלוגר או גולש נאסר בשל תוכן שפרסם ברשת. לתופעות אלה מצטרפת באירן גם הבעיה הכלכלית: הפרסום באינטרנט באירן מתקיים רק באתרים המקורבים לשלטון, וכך אין בלוגרים בלתי תלויים יכולים להשיג מקורות מימון לפעילותם ברשת. זאת ועוד: מתוך היענות לעיצומים הבינלאומיים על המשטר בטהרן, אין גוגל מכירה באירנית כשפה במערכת הפרסום שלה, וכך מנחיתה מכה נוספת על פעילי רשת אירניים. ומה קורה קרוב יותר אלינו, בירדן? אם תשאלו את עובדי הציבור בממלכה השכנה, תגלו שחופש אינטרנט הוא דבר יחסי. באוגוסט 2010 נחסמה הגישה לארבעים אתרים במחשבים במשרדי הממשלה. הצעד ננקט, כך הוסבר, לאחר שבדיקה העלתה כי "עובדי ציבור מבזבזים שעות רבות בגלישה לאתרים שאין להם קשר לעבודתם". עוד קודם לכן, ב-2008, נהגה בדרך זו עיריית הבירה עמאן, אשר החליטה למנוע מעובדיה כניסה ל-600 אתרים, כולל אלה של העיתונים ואתרי החדשות. גם אז הוסבר כי הצעד נועד למנוע ניצול שעות עבודה לגלישה באתרים, אך היו כמה ארגוני תקשורת שטענו שהייתה זו תגובה לביקורת שנמתחה באתרים על תפקודה של העירייה. בירדן, שבה אין הגבלה על גישה לפייסבוק (1.2 מיליון חברים, מתוכם 42 אחוז נשים) טוויטר ויו-טיוב, נשמעים מפעם לפעם קולות הקוראים לסינון הגישה לאתרים מסויימים ולצנזור תכנים. בעלי אתרים נענים מפעם לפעם לפניות של פוליטיקאים, אנשי שירותי הביטחון ועיתונאים, ומסירים תכנים שנחשבים פוגעניים ובלתי ראויים. על-פי הדוח, יש בירדן רק אתר אחד שהגישה אליו חסומה: אתר העיתון "ערב טיימס", שגישתו ביקורתית כלפי משטרים ומנהיגים בעולם הערבי. הבלוגוספירה הירדנית, כותבים מחברי הדוח, שגשגה סמוך לשנת 2005, כאשר בלוגרים סיקרו בהרחבה שורה של פיגועים שהיו בעמאן. אולם מאז חלה ירידה בהתעניינות בהם, ותושבי הממלכה מעדיפים בדרך כלל לקבל מידע באמצעות אתרי חדשות ממוסדים. בשנת 2010 נחקק בירדן חוק העוסק בפשיעה מקוונת, המטיל מטיל הגבלות על חופש הביטוי ברשת. כך, למשל, נאסר להעלות לאינטרנט כל מידע חדש, שלא פורסם קודם לכן, הנוגע לביטחון הלאומי, ליחסי חוץ, לכלכלה הלאומית ולביטחון הציבור. גם השמצה ודיבה אסורות, ללא פירוט מדויק של הגדרות אלו, ולמשטרה זכות לחדור למערכות מחשב ללא צו מוקדם של שופט. עינו של האח הגדול פקוחה בירדן לא רק על הרשת, אלא גם על מערכות הטלפון הסלולרי. בשנת 2010 נידון הסטודנט עימאד אל-אש לשנתיים מאסר לאחר שהואשם בשיגור מסרון סלולרי שהיה בו, על-פי הטענה, עלבון למלך. בסעיף אחר בכתב האישום נטען שאל-אש העלה "עמדות דתיות שנויות במחלוקת" בפורומים ברשת. השלטון הירדני, על-פי הדוח, מוטרד מהאנונימיות ממנה נהנים משתמשים במחשבים ב"אינטרנט קפה". כדי להתמודד עם תופעה זו, נדרש כל גולש המבקש להשתמש במחשבים אלה להזדהות, ובקפה חייבת לפעול מערכת של מצלמות במעגל סגור, שתאפשר בשעת הצורך לזהות גולשים. ואם לא די בכך, הבעלים נדרשים לשמור את היסטוריית הגלישה בכל מחשב לפחות למשך חצי שנה. התוצאה: ירידה משמעותית בשימוש ב"אינטרנט קפה" בירדן. הגוף העומד מאחורי הדוח הוא ארגון אמריקני הפועל מזה 70 שנה במטרה מוצהרת לקדם דמוקרטיה, זכויות אדם וחרויות אזרח ברחבי העולם. "פרידום האוס" הוקם בברכתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, ורעייתו אלינור הייתה יושבת-ראש כבוד של הארגון במשך שנים. פעילותו הבינלאומית של הארגון התמקדה בין היתר במאבקים נגד משטרים ושליטים דכאניים: תחילה גרמניה הנאצית, ואחר כך, במהלך המלחמה הקרה, רוסיה הסובייטית, אם כי הארגון פעל גם נגד ציד המכשפות שעליו ניצח הסנטור מק'ארתי בארצות הברית עצמה. בשנות הששים מיקד הארגון את פעילותו במעקב ובסיוע לארגונים במדינות שבהן חרויות הפרט נרמסו על-ידי משטרים מרקסיסטיים, חונטות צבאיות וסתם רודנים. בשנים האחרונות זיהה הארגון את האינטרנט כזירה מובהקת לבחינת מצב הדמוקרטיה במדינות העולם. הקשר בין הרשת לבין זכויות האזרח בלט בסערה שפקדה את המזרח התיכון וצפון אפריקה בחודשים האחרונים: אחד הנצחונות הראשונים של המפגינים במאבק שהצית את שרשרת האירועים היה הכרזתו של נשיא תוניסיה, זיין אל עבידין בן עלי, על הסרת ההגבלות על הנגישות לאתרי אינטרנט. זה לא הציל את הנשיא שנאלץ להימלט מחוץ למדינה, אבל האזרחים זכו מיד לאחר הנאום בגישה ליו-טיוב ול-Daily Motion, שנאסרה קודם לכן. בפרק על תוניסיה, כמו בזה העוסק במצרים, נאלצו מחברי הדוח, שהושלם בסוף דצמבר 2010, להוסיף הערות עידכון. בראש הפרק על מצרים, שנכללה בקטגוריית המדינות בעלות "חופש אינטרנט חלקי", מוזכר "התפקיד האסטרטגי" שמילאו פייסבוק וטוויטר ב"מהפכת 25 בינואר" שהובילה להפלת משטרו של חוסני מובארק. אבל מוקדם לחגוג: הדוח מזכיר כי כחודש לאחר התפטרות מובארק, עצר הצבא את הבלוגר מיקאל נביל סאנאד, לאחר שמתח ביקורת על העדר שקיפות נאותה סביב פעילות כוחות הביטחון. בראשית אפריל, גזר עליו בית דין שלוש שנות מאסר. עוד עדות לכך שמשטרים אומנם מתחלפים, אבל המאבק על חופש הביטוי, באינטרנט כמו גם בתקשורת הישנה, רחוק מסיומו.

רשימות קשורות:

- בחסות האיום האירני - [קישור] - עוד ארוכה הדרך - המהות ולא הסגנון - צורר דמיקולו - תגובה נורמלית