אדם קם בבוקר ויוצא ליום עבודה שגרתי. נושק לאישה, לילדים ובטרם נפרד עוד מספיק לומר משהו על התוכניות להערב אחרי שישוב. 12 אלף אנשים במדינת ישראל שיצאו לעבודתם בבוקר לא שבו הביתה. הם מצאו את מותם ב-500 תאונות עבודה קטלניות שאירעו מאז קום המדינה. הם הותירו משפחות כמעט בחוסר כל, אלמנות ויתומים שאיש לא מכיר בקיומם רגע אחרי שהאבל מסתיים.
בשנת 2010, 52 עובדים קיפחו את חייהם בתאונת עבודה, כלומר - סטטיסטיקה של עובד אחד בשבוע. תאונות עבודה בישראל נחשבות לדרגה הפחות חמורה בסולם הטראומה הלאומי. אומנם מוות הוא מוות, אבל העיסוק התקשורתי או השיח הציבורי אינו רב ואולי מפני שחלק מהתאונות נגמרות במפעלי בנייה וייצור, שם מועסקים פועלים זרים, ששמם וסיפורם לא מעניין את הציבור הישראלי.
יש לומר שהחקיקה בישראל בכל מה שקשור לפיצוי נפגעי עבודה בארץ נחשבת למתקדמת כל עוד נשארת בחיים. מה שלא ניתן לומר על הפיצויים והטיפול במשפחות נפגעי התאונות, היתומים והאלמנות. למעשה הם נותרים ללא זכויות וללא שום גורם שמטפל בהם, מלבד הפיצוי הכספי שמגיע לעובד שנהרג מכוח ביטוחים של המעביד או של העובד עצמו, או בעקבות תביעות משפטיות שנמשכות שנים רבות ומתישות את המשפחות.
עו"ד גיל גולדרייך מפרסם באתר שלו את הזכויות המגיעות למשפחות נפגעי עבודה, ואלו - ממש לא רבות. כך למשל קצבת תלויים תשולם בין 40 ל-100 אחוז אילו היה נותר בחיים, בדרגת נכות 100 אחוזים, אבל לא כולם זכאים. למשל - אלמנה שהיא בגיל 40 ומסוגלת לכלכל עצמה, אינה זכאית לקיצבה. יש הטבות נוספות לתלויים של נכי עבודה שהיו בדרגת נכות, אבל גם במשורה.
ישראל אינה לבד. בעולם מתחרשות בכל שנה 270 מיליון תאונות עבודה. שני מיליון בני אדם מתים במקום עבודתם עקב תאונה, ואם משחקים במספרים, אז המספר הבא הוא המפחיד ביותר: כל 15 דקות מת עובד אחד באיזשהו מקום בעולם מתאונה. אלא שבעולם, בניגוד לישראל, יש הכרה ממלכתית באותן משפחות וניסיונות לעזור להן.