הטור של פריצי

הבושה אברהם הימן, שופט בית משפט השלום בראשון לציון, סירב לבקשת ידיעות אחרונות להתיר פרסום שמו של עד המדינה בפרשת "הולילנד", בנימוק ששאלת מעלליו עלילותיו ומהימנותו של עד המדינה, אינם נושא לדיון ציבורי. לטענתו, ראוי שהציבור ידון רק בשאלת ביסוס כתבי אישום על עדי מדינה, אבל לא ראוי שהציבור ידון ויעסוק בשאלות על אופיו, מניעיו או אמינותו של עד המדינה הזה. עם כל הכבוד לשופט (שלא מכבר התברר שאת חלק מהחלטותיו הייתה מקבלת הקלדנית שלו בהעדרו), זה לא תפקידו להכתיב לציבור על מה יתנהל הדיון הציבורי. יותר מכך: זו גם לא זכותו. חופש הדיבור לא מבקש הוראות והנחיות, לא משופטי בית המשפט וגם לא מהמחוקק. חופש הדיון הציבורי הוא עצמאי, הוא בלתי מותנה, והוא לא יוכתב על-ידי שופטי שלום (או מחוזי או עליון). ובגלל שהחשודים שמם כן הותר לפרסום, ועליהם כן מתפרסמים כל שבוע סיפורים ועלילות, מן הראוי וצודק הוא שהציבור יזכה לקרוא וללמוד ולשמוע גם על מעלליו ועלילותיו של עד המדינה. מעניין איך השופטים שלנו שוכחים לעיתים שעיקרון יסוד בכל שיטת משפט הגונה הוא שהמאשים יתייצב בגלוי מול הנאשם ויציג לעיני כל את ראיותיו, ואז יתנהל המשפט. כאשר הנאשמים בפרשת הולילנד מוקעים כולם בגלוי על עמוד הקלון הציבורי בטרם משפט, דמם נשפך חודשים ארוכים בראש חוצות בטרם החלו ההליכים, אז מאותו רגע אין למערכת המשפט זכות מוסרית להחליט עבורנו שאסור לנו לדעת מיהו עד המדינה ומה ניתן לספר על מעשיו, עלילותיו ואופיו. החלטת השופט הימן לא תרשם כדף של כבוד בתולדות מערכת המשפט. להפך. יבואו ימים שסטודנטים למשפטים אפילו לא יאמינו שהיו בישראל שופטים כאלה, שכך חשבו והחליטו: שמותר לפרסם ברבים את שם החשוד, ובה בעת להסתיר את הראיות.