א. התמזל מזלנו!
לא נדרשה הבנה רבה בנושא הפלסטיני כדי לדעת כי במוקדם או במאוחר ישובו שני חלקי המולדת - הגדה המערבית ורצועת-עזה - ויתאחדו. מה שמטריד אותנו כל-כך, מי יעמוד בראשה של היישות המאוחדת, הנהגת פתח לעומת הנהגה חמאסית, איננו מהווה שיקול פלסטיני לגבי הצורך לשוב ולהתלכד.
אף על-פי כן, התמזל מזלה של ממשלת נתניהו כי איחוד-מחדש זה קורה היום, בטרם הושג הסכם ישראלי עם הרשות הפלסטינית שברמאללה. המצב יכול היה להיות מביך ביותר אילו הושג הסכם מדיני, וחודשים ספורים לאחר מכן היינו עדים לפיוס ולאיחוד מחדש. מה הייתה ישראל עושה אז? כלום היה נתניהו חוזר על הצהרתו הדרמטית ותובע מאבו-מאזן - "בטל הפיוס או שנבטל אנו ההסכם"?
ועוד פיסת-מזל - עיתויו זה של הפיוס, ארבעה חודשים לפני שתידון בעצרת האו"ם ההכרה במדינה הפלסטינית. עיתוי זה יחייב את הנציגות הפלסטינית לומר דברים ברורים באשר להשפעת עמדות חמאס על עתיד היחסים עם ישראל.
ב. עם מי מנהלים משא ומתן?
שני צדדים מדיניים המנהלים ביניהם משא ומתן אינם "בוחנים כליות ולב". מה שקובע במו"מ כזה - מה עומד על סדר היום בשיחות, ולאחר מכן - מה הם פרטי ההסכם שהושג.
ישראל מנהלת מו"מ על הסכם עם ההנהגה הפלסטינית. כל עוד זו מוכנה לנהל שיחות, וכל עוד יש הסכמה על הנושא לדיון - חתימת הסכם שלום וסיום הסכסוך - אין זה מענייננו מה הרכב הקואליציה הממשלתית במוקטעה שברמאללה, ואף לא מה דעותיהם של גורמים שונים בקואליציה זו.
מחמוד עבאס, אבו-מאזן, ניהל ועתיד לנהל מו"מ עם ממשלת ישראל. דעותיהם של
אביגדור ליברמן או אלי ישי אינן אמורות לעניין אותו, וממשלת ישראל הייתה מוחה ובצדק אילו טען כי לא ידון על הסכם שלום עם ישראל כל עוד מפלגה זו או אחרת חברה בקואליציה הממשלתית.
אפשר והפיוס החדש ימנע מן הפלסטינים לקיים שיחות ומו"מ עם ישראל. לא אנו הצד שצריך לבטל שיחות אלה.
ג. עתיד המצור על עזה
בימים אלה קיבלה ה"שביעייה" החלטה למנוע את הגעתו של המשט הימי ה"
הומניטרי" המתארגן עם כעשרים ספינות במטרה לפרוץ את המצור הימי על עזה. הסכם הפיוס משנה מן היסוד גם מציאות מדינית זו.
ראשית, בעל-הבית חדל להיות ממשלת החמאס. יש היום
ממשלה אחודה, והכתובת לפניות שלנו בעניין המצור הימי חדלה להיות ממשלת איסמעיל הנייה, אלא מיודענו מחמוד עבאס. אליו עלינו לפנות, וממנו עלינו לתבוע מניעת הכנסה בלתי מבוקרת של אמצעי לחימה לרצועה.
הסכם הפיוס גרם לתוצאה נוספת - ממשלת מצרים עומדת לפתוח את המעבר היבשתי מסיני אל תוך הרצועה. כאשר זה יקרה, שוב לא תהא משמעות לסגר הימי שאנו מנסים לקיימו.
דומה כי זו השעה ליוזמה מדינית ישראלית. זו השעה להעלות הצעה שלה יהיו שותפים אבו-מאזן, ממשלת מצרים וגורמים בינלאומיים (אם אפשר, הייתי רותם לעניין זה גם את ממשלת
ארדואן באנקרה), במטרה להקים מנגנוני פיקוח על כניסת אמצעי לחימה לרצועה בדרך היבשה, בדרך הים, ומחר - אולי, גם בדרך האוויר.
ולבסוף - הסכם הפיוס בין פתח לחמאס יצר מצב חדש, מצב שאיננו בהכרח לרעתנו, מצב שניתן גם לנצלו לקידום הסכמים באזור, הסכמים אשר ישרתו גם אותנו.
