קראתי בעיון את הראיון שערך דוד מרחב עם הפרופ' יהודה באואר, והרהבתי עוז לנסות להשיב לו. קטונתי אומנם ולא הייתי מעז לחלוק עליו בתחום המומחיות הפורפסוראלית שלו. לא הייתי מעלה אפילו בדל של ספק אילו הראיון היה עוסק למשל בתרומה לחקר השואה שהעלה הד"ר אבו מאזן בעבודת ה
דוקטורט שלו ובספר שפרסם לאחר מכן. אבל הוא העדיף להתרכז רק בדברים שאבו מאזן לא אמר, ונחשפו
כתרמית, וממילא אינם בתחום מומחיותו.
בכלל, קשה לנהל בצורה מסודרת מחלוקת עם אנשי שמאל משום שהוויכוח גולש תמיד לוויכוח על עובדות. לכן אנסה להסתמך תחילה על כמה נקודות הסכמה שיש לי עם דבריו של הפרופסור הנכבד. ההסכמה לגבי אופיו של החמאס ש"רוצה ברצח עם כחלק מאידיאולוגיה איסלאמית רדיקלית ששואפת לרצח יהודים ולא רק רוצה בהרס מדינת ישראל", כמו גם התמיכה ב"צה"ל חזק, אני בעד הגנה על גבולותינו,” לכן ישמח בוודאי הפרופסור לדעת כי צה"ל פעל כפי שניתן לצפות מצבא חזק כדי להגן ביעילות על גבולותינו כנגד מי ששואף לרצח יהודים, לאחר שהלה ניסה לעשות זאת במשך שנים על-ידי שיגור רקטות לעבר יישובינו.
לפעולה הזו קראו "
עופרת יצוקה" ובמהלכה כפי שיש צפות במקרה כזה היה הרג בקרב האויב. אני מקווה שהפרופסור אינו מצטער על-כך שההרג בקרב האויב היה רב מזה שבקרבנו, משום שבניגוד לתעמולה השקרית שחבריו מפיצים, הוכח שרוב מוחלט וגדול של
הנפגעים היו לוחמי ארגוני הטרור, וזאת למרות המאמצים שלהם להשתמש באוכלוסיה אזרחית כמגן אנושי. אך כאן אני מניח שאנו גולשים למחלוקת על עובדות, והפרופסור מצטט את מספרי הכזבים של תעמולת האויב.
בתחום המחלוקת על העובדות ניתן למצוא בין-היתר את השאלה מי העלה את החמאס לשלטון ומי חיזק אותו. האם היינו אלה אנחנו, כפי שטוען הפרופ' או אולי המצביעים שהצביעו בעדו בבחירות האחרונות ברשות. אם יש דרך שבה אנו חיזקנו את החמאס הרי היא דווקא בכך שיצאנו באופן חד-צדדי מעזה.
הגזירה השווה שעושה הפרופ' בין החמאס לכמה "אנשים שקוראים לעצמם רבנים" בשולי המחנה הדתי היא מגוחכת ומקוממת. האם יש מקום להשוות בין שניים אלה, שרוב הציבור הישראלי אינו מכיר כלל את שמם וזכו לפרסום רק בזכות ההסתה של השמאל נגדם, למפלגה פוליטית בעלת אמנה נאצית שזוכה בבחירות בשלטון? גם כאשר הוא מציע להסתמך על גבולות מוכרים מתעלם הפרופ' מעובדות.
ראשית, הגבולות המוכרים לטענתו לא הוכרו מעולם על-ידי שום מדינה בעולם, להוציא אלה שנכללו בהסכמי השלום שלנו עם מצרים וירדן. שנית, הניסיון שלנו עם נסיגה לגבולות ה"מוכרים" בגבול עם לבנון ובגבול רצועת עזה מוכיח כי הם אינם נותנים לנו שום לגיטימציה בינלאומית לפעולה הגנתית נגד תקיפתנו ברקטות מעבר לגבולות הללו, לא כל שכן איזו שהיא הגנה ביטחונית מסוג כל שהוא.
נחזור שוב לנקודות ההסכמה, ואפילו נקודה חשובה - ההתנגדות לזכות השיבה (לא כל חבריו בשמאל תמימי דעים עם השקפה זו), אלא שאז שב הפרופ' להכחשה בה הוא חי, כשהוא טוען שההתנגדות של אבו מאזן לוויתור על טענת השיבה היא "בסך הכול מו"מ והצהרות.” טענה מעניינת לכל הדעות. תמהני אם הפרופ' ימליץ גם לממשלת ישראל לנקוט טכניקת משא-ומתן כזו, ולהכריז שגם אנו כמוהם אינם מכירים בזכות קיומה של מדינה פלשתינית או בקיומו של עם פלשתיני, ובמדינה שלנו אנו לא נסכים שיישאר אפילו פלשתיני אחד.
אם זה לגיטימי שהם אומרים דברים כאלה במסגרת "בסך הכול מו"מ והצהרות,” מדוע שזה לא יהיה לגיטימי גם עבורנו? אולי הוא אף ימליץ להרחיק לכת ולשדרג את טכניקת המשא-ומתן של ממשלת ישראל לרמה של החמאס ולהכריז באופן
סימטרי להם משהו שיהיה תמונת ראי להכרזה באמנת החמאס ש”ישראל תתקיים עד אשר יכרית אותה האיסלאם, כפי שהכרית את מה שקדם לה.” אולי גם זה "בסך הכול מו"מ והצהרות."
התרברבותו של הפרופ' כי אין סופרים בימין אין לה מקום. גם בשמאל אין סופרים. מאז ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון, אלתרמן ושלונסקי ועוד אחדים מבני דורם, אין בישראל אנשי ספרות ושירה אמיתיים, אלא אם כן יחשיב הפרופ' גם מספרי מעשיות ופזמונאים לסופרים ואנשי שירה, או אז ניתן למצוא לא מעט סופרים ואנשי שירה גם בקרב הימין, בוודאי באופן שבו הוא מגדיר ימניים ומכליל בהם גם את
אהוד ברק ו
אהוד אולמרט.
עוד בנושא בחינת העובדות, הייתי ממליץ לכבוד הפרופ' לא לתת לשנאתו לראש הממשלה נתניהו להעביר אותו על דעתו. האחרון שניסה להטיל ספק בכך שנתניהו קורא דבר כלשהו שהוא טען שהוא קורא מצא שדווקא אפו שלו
התארך.
לסיום עלי להסכים עם כבוד הפרופ' כי עמי אירופה עלולים לאבד את הסבלנות כלפינו. אחרי הכל כחוקר שואה הוא יכול להתבסס על הידע הרחב שלו לגבי מידת הסבלנות שהייתה לעמי אירופה כלפי היהודים ב-1939. ואני לתומי סברתי שמדינת ישראל קמה כדי שקיומם של היהודים לא יהיה תלוי עוד במידת הסבלנות של האירופאים כלפיהם.