יום חורף בהיר. צמרות העצים נעו לקול רשרוש עלים הפוגעים האחד בשני. אני הלכתי ברחוב והקשבתי לקול הרוח. אין ספק, הסתיו הגיע, אך הגשם עדיין לא. בשעת ההליכה התבוננתי בשמים והרהרתי במחשבותיי, ופתאום נתקלתי במשהו. "איי! איי!" צרחתי. נפצעתי ברגלי, ואת הדרך לביתי עשיתי בדילוג על רגל אחת.
כשהגעתי הביתה ניקתה אמי את הפצע ב"פולידין" וחבשה את רגלי.
לא נותר לי אלא לשבת ולשחק במחשב. תוך כדי משחק שמעתי את קול החזאי מהטלוויזיה שבסלון מכריז: "מפלס הכינרת ירד. יש מחסור אדיר במים. מי הכינרת הגיעו אל מתחת לקו האדום." 'מתי כבר יגיע הגשם?' חשבתי בלבי.
הלכתי לחדרי. כיוון שהייתי עייפה, שכבתי לישון. בבוקר, כשהתעוררתי, שמעתי נקישות טפטוף מים על גג הפח במרפסת. "גשם! גשם!!!" צרחתי. פתחתי חלון, אך מה שראיתי לא היה קרוב לגשם אמיתי, היו אלה רק טפטופים קטנים. כל כך היה חסר לי הגשם של השנה שעברה. אני אוהבת מאוד את הגשם, ומחסור בגשם גורם לי לפעמים לבכות.
בדרך לבית ספרי ראיתי על לוח המודעות כרזה, ועליה כתוב: "בשל מחסור במים, ביום שני תהיינה הפסקות בזרם המים לבתים. אין מים בישראל, וכולנו צריכים לשמור עליהם!!!" . אינני יודעת מאין בא לי פתאום הרעיון, אולי בזכות המודעה. נכנסתי לכיתה ברוח סערה, קראתי לחבריי איתי ולי, והצעתי להם להקים "ועדה לשמירה על המים".
"אתם אתי בעניין?" שאלתי. "בוודאי!" אמרו שניהם והתגייסו מיד לתכנן אתי את המבצע. כבר באותו יום הדפסנו במרץ דפים ועלונים בנושא המחסור במים, והסבנו את תשומת לב כולם כמה חשוב לא לבזבז אותם. תוך שבוע הצלחנו לסחוף, לא רק את תלמידי בית הספר, אלא גם את כל העיר בלהט המבצע שלנו לשמור על המים. אחרי כמה שבועות כבר נכתב על לוח המודעות: "חודשה אספקת המים לבתים, בזכות המבצע של ילדי בית הספר ותושבי העיר."
