מאמר של עמוס גלבוע שקראתי ב
מעריב: "ישראל צריכה יוזמה"
4, מעיד על הבילבול השורר בישראל אפילו אצל אנשי מקצוע, ביחס למשמעות של המציאות הבינלאומית הנזילה והצעדים שרצוי לישראל לנקוט או לא לנקוט כלפיה. מאמרו של גלבוע טיפוסי לבילבול לוגי זה ולכן אבנה סביבו את התיחסותי וטענותי. במאמר הנ"ל, עושה גלבוע את כל השגיאות האפשריות בניהול מו"מ בכלל ומו"מ מדיני בפרט.
ראשית, הוא נלחץ ומשדר פאניקה, ופאניקה היא יועצת מדינית גרועה תמיד. בחסות הנחת עבודה שאנו צפויים "לצונאמי מדיני" עם אובמה מחוזק, מנסה גלבוע לרתום את העגלה לפני הסוסים, משמע לסיים את המו"מ עוד בטרם התחיל. פרוש האמירה "ישראל זקוקה ליוזמה מדינית" הוא בפועל על ישראל להכנע לאיומים המרומזים, או למצער לעשות ויתורים חד-צדדיים שייתרו למעשה את המו"מ. האיום המשתמע מפנית הפלשתינים לאו"מ, אף שהוא טומן בחובו קשיים וסיכונים פוטנציאליים, הוא איום משתמע, שאינו מתרחש בפעם הראשונה בהיסטוריה.
העובדה שיש בו סיכונים מסויימים, אינה אומרת בהכרח שישראל צריכה להכנע מראש לכל התביעות הפלשתיניות, אלא דווקא להפך. עליה לחדד את עמדותיה היסודיות, לגבשן לכדי עמדה נגדית כוללת המגדירה את האינטרסים החיוניים לה, ולהתיצב נחושה מאחורי עמדה זו; אם נחוץ, אזי בגיבוי ציבורי הנשען על משאל-עם או בחירות חדשות. במקום לדבר במספר קולות, הגיע הזמן לדבר בקול אחד צלול ורם.
שנית, מטרתה של ישראל אינה לחשוף את "…פרצופו האמיתי של אבו מאזן…", משום שאבו מאזן הוא בן-חלוף, כשם שערפאת היה בן חלוף. המרחק בין היות אבו מאזן נשיא הרשות לבין היותו נחלת ההיסטוריה, הוא כדור או שניים (בדומה לבין לאדן), או מהומות רחוב דוגמת אלו שהתחוללו בטוניסיה, מצרים, תימן ועוד. המטרה של ישראל צריכה להיות שיקום תודעתם של ידידים ויריבים כאחד על מהות הקוים האדומים של ישראל ויסודותיהם.
אם תקבל המדינה את הצעותיו של גלבוע (ושותפיו לפאניקה), תתקבע הגישה המוצעת על ידם בתודעת העולם ותתבסס בה גם לימים שלאחר אבו מאזן. לעשיה כזו קרא בשעתו בן-גוריון "בכיה לדורות", אף שכיוון דבריו ספציפית לנושא ירושלים המזרחית. התקבעות כזו תהפוך לנקודת מוצא לכל דיון עתידי על הסדר ישראלי-ערבי; בבחינת: "ויתור שנמסר – לא יוחזר…". אסור לישראל ליפול למלכודת זו.
שלישית, ארה"ב אינה הפטרון של ישראל ואסור לישראל לשאוף או להגיע לתלות מוחלטת בה. ארה"ב אינה חפה משינויים, מאינטרסים עצמיים ומשיקולים קוניוקטוראליים של מימשל כזה או אחר, ואובה הוכיח זאת היטב בראשית הקדנציה שלו. על ישראל להתחשב בארה"ב כחלק ממערכת יחסית מיוחדת בין המדינות שבה ארצות הברית היא הפרטנר הבכיר מסיבות מובנות. אולם, מכאן ועד להתבטלות מוחלטת, המרחק עדיין גדול מאוד, ומרחק זה חייבים לשמר.
גלבוע ושותפיו לדרך מציעים כניעה טוטלית. בגישתו של גלבוע טמונה שגיאה חמורה לכל מו"מ עתידי מלבד התקדים - ארה"ב כמתווכת מתמרנת בין עמדות הצדדים מתוך כוונה למצוא את האיזון שיהיה בר-ביצע ובר-קיימא. כמתווכת מנוסה ארה"ב מבינה היטב שפתרון כפוי, בין אם יקרא כך ובין אם לאו, הוא זמני, בעייתי וספק גדול אם הוא אפשרי ליישום.
כשלון אמריקני בתווך דה-פקטו, יהיה הרה-נזקים עבורה. אולם, אם ישראל מוותרת מראש על עקרונותיה ועל האינטרסים החיוניים שלה, באופן טבעי תתגבשנה עמדות הפשרה האמריקניות בקרבה יתרה לעמדות הערביות. אם תוליך ישראל בהתנהלות שגויה את ארה"ב לעבר כשלון התיווך, גם תואשם באופן בלעדי ובוטה בתוצאות, ומכך, מגרימת נזק לארה"ב מתוך התנהלות שלומיאלית, חייבת ישראל להזהר הרבה יותר מאשר מחילוקי דעות לגיטימיים. ענייניה של ישראל מתנהלים מאז
הסכם אוסלו במתכונת שאותה מציע גלבוע, ובדיוק מאותן סיבות. מצבה הנוכחי הוא תולדה ישירה של התנהלות זו, אבל אינו נובע רק ממנה
5….
רביעית, השילוב הלא קדוש החדש-ישן בין פת"ח לחמאס, מחזק את הצורך להציג עמדות ישראליות בלתי-תלויות מול עמדות ערביות בלתי-מתפשרות. רק בעוד שנה - אולי - יתברר מהו אופיו האמיתי של שילוב זה. ורק לאחר בחירות חדשות ברשות, הקמת מוסדות דמוקרטיים המבוססים על תוצאות אמת של הבחירות החדשות, הקמת ממשלה חדשה עם קווי-יסוד המחייבים את כלל הציבור הפלשתיני ומקדמים את המו"מ לשלום עם ישראל - ניתן יהיה לחשוב על חזרה למו"מ אפקטיבי.
מו"מ כזה חייב להתנהל ללא תנאים מוקדמים ופנים אל פנים. כל מהלך מוקדם יותר של ישראל הוא בגדר הרפתקה מסוכנת. על עובדה זו צריכה ישראל לעמוד ואל לה להבהל מכך שלבריטים "אצה הדרך"; הם אינם אמורים לסכן דבר ועל תרומתם השלילית למזרח התיכון למדנו עוד במאה הקודמת…. בינתיים יתבהר המצב גם במדינות השכנות, ארה"ב תפנה את רוב כוחותיה מעירק ואולי את כולם, אירן תתיצב קבל עולם עם פצצה או בלעדיה, ולכל אלה השלכות מרחיקות לכת על ישראל ועל סידורי הביטחון החיוניים לה.
חמישית, ויתור על ירושלים הוא שגיאה לאומית והיסטורית מכרעת. על ישראל לטעון, בדומה לערבים, שעליה להעמיד את שאלת ירושלים לדיון והסכמה של העם היהודי כולו. לא שאין לישראל סמכות ריבונית לקבל החלטה בכל נושא הנמצא בתחומי שליטתה המדינית. אין לה סיבה להסתכסך עם חלקים נרחבים של העם היהודי, בכדי לרצות אויבים מכאן ויפי-נפש מכאן. עליה לשקול היטב אם היא מעוניינת לנכר חלקים חשובים בעם ואף לנתקם ממנה וגו'… .
שישית, בשום מקרה אין "לקדש" את גבולות 67, לא כתוואי גאוגרפי ולא כקריטריון לחלוקת השטח שממערב לירדן בין מדינה יהודית לעוד מדינה ערבית; חלוקה אחת של שטחי א"י המנדטורית התקיימה כבר ב-1921, עם הקמתה של "ירדן"
6 ע"י בריטניה, בניגוד להצהרת בלפור. ההיסטוריה אינה מתחילה ב-1967, ואל לה לישראל לקבל באופן אוטומטי כל תביעה ערבית קנטרנית כאילו היא גזירה משמים.
חלוקה חדשה של שטחי ארץ ישראל המערבית בין מדינה יהודית קיימת ומדינה ערבית (פלשתינית) חדשה, חייבת לקחת בחשבון את קיומה של ירדן, את העובדה שרוב תושבי ירדן הם פלשתינים, את העובדה שבישראל יושבים כ-1.5 מיליון פלשתינים, כש- 250,000 מהם (הערכת חסר) היגרו אליה באופן בלתי חוקי אחרי 1967. מאידך, באיו"ש יושבים כ-350 אלף יהודים, אזרחי ישראל.
עוד על ישראל לקחת בחשבון שהותקפה לא אחת בעבר ע"י המדינות הערביות השכנות, אשר שתיים מהן חתמו עימה הסכמי שלום שאינם מקויימים כלשונם וברוחם, והרשות עצמה הייתה מעורבת לאורך שנים בפעילות טרור, שגבתה מישראל אלפי נפגעים. לכן, גבולות הביטחון החיוניים לישראל למקרה שהסכמים חדשים לא יחזיקו מעמד, תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה, חשובים יותר מתרגילי נייר ומסכמות פורמליות על מפות שאין להן שום יסוד מדיני, אסטרטגי או היסטורי אחר.
שביעית, במזרח התיכון הנזיל, כל הסדר חייב לכלול ערבויות מימוש ומבחני קיום לאורך זמן. ישראל חייבת לכלול מרכיב זה במבנה ההסדר העתידי בינה לבין הערבים, ומרכיב ואחרים אינם ניתנים להשגה באמצעות מהלכים חד-צדדיים. מאידך, אם "יכפו" הפלשתינים צעדים חד-צדדיים, בניגוד להסכמי אוסלו ולהסכמים מאוחרים יותר, אל לה לישראל להבהל מכך. או אז עליה לפעול חד-צדדית להבטיח את האינטרסים החיוניים שלה.
הצעות שונות לגבי יוזמות ישראליות לרבות כאלה הכוללות דחיית ההסדר בשאלת ירושלים למועד מאוחר יותר, הן עצות אחיתופל. כאשר נגיע לרגע האמת אנו עלולים למצוא שטעינו בהערכת "הכוונות הטובות" של הערבים, לאחר שהסוסים ברחו כבר מן האורווה "בברכתה הרשמית" של ישראל. הגררות למציאות כזו היא נאיביות כואבת, או טימטום כואב עוד יותר.
שמינית, סיום הסכסוך הישראלי-ערבי אינו קשור אך ורק בפלשתינים. הוא מתיחס לכלל מדינות העימות ולמדינות הליגה הערבית. ללא סיום הסכסוך, אסור להרשות הקמתה של מדינה פלשתינית, יהיה הקושי הטמון בכך אשר יהיה; ויש לכך כמה וכמה דרכים, החל מסיפוח שטחים ועד לקנטוניזציה של ריכוזי האוכלוסים באיו"ש, תוך העברת האחריות לפתרון הבעיה הפלשתינית לערבים (בירדן) – הסכם האוטונומיה בגירסה כזו או אחרת; שכן, אין בנמצא הסכם חתום אחר.
תשיעית, אסור לישראל להציג מצגי שוא ואסור או מצגים חלקיים; הזמן לאלה חלף כבר מזמן. עמדות ישראל חייבות לכלול התיחסות ברורה לכל השאלות העקרוניות, ולצד העמדות הישראליות (המקבילות לעמדות הערביות באותם נושאים), גם את התנגדותה המוחלטת לכל מהלך חד-צדדי פלשתיני או ניסיון כפייה (או"מ או אחרת), ואת שמירת זכותה של ישראל להסתלק מכל הסכם קיים שיופר במהלך חד-צדדי ולהגיב חד-צדדית לכל מהלך ערבי-פלשתיני חד-צדדי: הכל ברוח ההדדיות השמורה לכו….לם.
אחד הצעדים שיכולה ישראל לנקוט במסגרת הפעלת זכותה לצעדים חד-צדדיים, הוא המשך מואץ של ההתישבות באיו"ש, באזורים ריקים אותם תספח אליה ישראל בתגובה למהלך ערבי-פלשתיני חד-צדדי. גם המשך ההתישבות באיו"ש עתה, בטרם נקבע בהסכמה גבול בין ישראל לישות מדינית פלשתינית מוכרת על ידה, אינו צעד חד-צדדי משום שישראל מעולם לא התחייבה להמנע דרך קבע מהתישבות באיו"ש. התביעה הפלשתינית באיו"ש אינה מבטלת אוטומטית את התביעה הישראלית הנגדית לזכויות התישבות גם באיו"ש
7. רק הסכם מדיני יכול לשנות מציאות זו.
עשירית, אין שום סיבה לישראל להתאבד מרצון, אפילו לא במחיר זכיה "ברצונו הטוב של העולם הנאור". "צהובונים", פרשנים, ומדינאים מתוסכלים באופוזיציה, עוסקים דרך קבע במנתרות פוליטיות המכונות על ידם "מדיניות". בפועל הם מדברים על "יוזמה מדינית" אולם נמנעים בזהירות רבה מהבהרה מה מכילה אותה יוזמה ומיהם השותפים המחויבים לה בצד השני. בדרכם זו הם חוזרים ומאיימים על מדינת ישראל שאם לא תתאבד מרצון, תאבד את "רצונו הטוב השל העולם הנאור". ובכן, מאז הוכיחה ישראל שאינה מוכנה להתאבד – במלחמת ששת הימים – היא נמצאת בתהליך מתמיד של איבוד "רצונו הטוב של העולם הנאור". התהליך מבוסס על מספר תהליכי-משנה:
א. "סינדרום ההיפוך" – דוד הקטן והמאויים של אתמול, הפך לגלית המאיים של היום; ב. "עייפות החומר" – אירופה (בעיקר), שעייפה מלשאת את תדמית בית היוצר לשואה המזוויעה מכול בהיסטוריה האנושית, מבקשת לברוח מדימוי זה שהרי שילמה כבר פיצויים… . לאחר שכשלה בחיסול הפיסי של העם היהודי, וכשלה בראשות בריטניה במניעת הקמת מדינת ישראל בחלק קטן של ארץ ישראל, פנתה לעבר הכחשת השואה, ערעור הלגיטימציה של העם היהודי למדינת לאום משלו והחייאת האנטישמיות המסורתית, שקרים, חרמות, השמצות – כל מה שלמדה מתעמולת גבלס הידועה לשימצה.
לשם כך היא אף מוכנה לחבור לאויבי ישראל במזרח התיכון, לסייע בפיתוח האנטישמיות הערבית החדשה ולשתף עימה פעולה נגד ישראל במסווה של "עשיית צדק היסטורי" לפלשתינים פאן פרברטי מובהק של מושגי הצדק והנאורות. ג. גיוס, ארגון ומימון של גייס חמישי יהודי-ערבי בתוך ישראל, שמסיבות שונות יכול ומוכן לשתף פעולה עם "מערכת המושגים הפוסט-מודרנית של "העולם הנאור". עיקרה האופרטיבי של השקפה זו, הוא שאין חשיבות לעובדות אלא לסיפור המספר אותן; ובסיפורי בדים העולם הנאור מצטיין ונוחל הצלחות לרוב. ד. ניצול הטכנולוגיות החדשות, בעיקר בתחום התקשורת, להפצת התורות "המתוקנות" בעולם כחלק מהמהלך האנטי-ישראלי הכולל.
עד כאן "תורת עשה" של העולם הנאור. תורה זו מסתייעת בחולשת דעת ישראלית מתמשכת, שמעצימה את השפעות המסע נגדה. חולשת הדעת הישראלית נגזרת משני מקורות עקריים: ראשית, ישראל בראשית דרכה, הייתה רגילה להיות "ילד הפלא" של העולם - קטנה אבל "ממזרה". אולם, ישראל כבר אינה קטנה כל כך, והיא כבר בת 63 שנים; הקסם הילדותי פג מעט ותמו ימי הילדות המאושרים – מדינת ישראל חייבת ללמוד לנהוג כמדינה ריבונית, העומדת ברשות עצמה, שאינה רשאית להניח שכאשר רוקחים נגדה עלילות שוא, "העניינים יסתדרו מעליהם גם אם לא תעשה דבר בנדון.
בהתנהלות המתעלמת מהמציאות ישראל מסייעת לאויביה ויריביה. עשיה ישראלית אין פרושה קבלת דין אוטומטית בכל טענה ו/או דרישה זרה או מוזרה. פרושה נקיטת עמדות וצעדים הבאים להגן על האינטרסים שלה ולקעקע את יוזמותיהם של אויביה – מחוץ ומבית כאחת.
במציאות הקיימת, לא "יוזמה מדינית חדשה" דרושה לישראל, שכן שדרישה ליוזמה חדשה היא בפועל דרישה מוסווית לויתורים חד-צדדיים מתמשכים. מה שנחוץ לישראל במציאות הנוכחית הוא הערכות לאומית חדשה, שתתקן את השגיאות המרכזיות שדירדרוה עד הלום, תתיצב קבל עולם ותציג בפה מלא וברוח נכונה את המציאות הישראלית, כשהיא גוזרת ממנה את היסודות המרכזיים והלא משתנים של מדיניותה – גם את ה"כן" וגם את ה"לא".