אומרים כי מקדמת דנא מתקיים עימות במסדרונות הכוח של וושינגטון בין האידיאולוגים ובין המציאותיים. יתר על כן, עם עלייתן של נשים לתפקידי מפתח במסדרונות הכוח, מקבל השסע בין שני המחנות גוון מגדרי. הגברים נוטים להיות "מציאותיים", ואילו הנשים - "אידיאולוגיות".
ה"מציאותיים" רואים את העולם כמשחק שחמט רב-מימדי שבו מתגוששת אמריקה עם היריבות העולות סין והודו על כוח והשפעה. היריבות היא מול מדינות ולא מול חברות אנושיות, ותפקידו של הממשל האמריקני הוא לשמור על אינטרסים אמריקניים.
ה"אידיאולוגיות" רואות את העולם כחברות של מדכאים ומדוכאים, ואת תפקידה של אמריקה לקדם את הדמוקרטיה ואת הצדק החברתי, וכמובן להתייצב לצד המדוכאים ונגד המדכאים.
את הגישה הגברית ה"מציאותית" מסכם אחד מיועצי הנשיא אובמה, בנג'מין רודס, במילים אלו: "Wind down these two wars, (Iraq and Afghanistan) reestablish American standing and leadership in the world, and focus on a broader set of priorities, from Asia and the global economy to a nuclear-nonproliferation regime.” - "יש לסיים את המלחמות, לייצב מחדש את מנהיגותה ואת מעמדה של אמריקה בעולם, ולהתמקד בנושאים הרחבים יותר - אסיה, הכלכלה העולמית ומניעת הפצתו של נשק גרעיני".
מצד שני, סמנתה פאוורס, שותפתו הרעיונית של
ברק אובמה, ו
הילרי קלינטון, שרת החוץ שלו, דוגלות בשימוש בכוחה של אמריקה בכל מקום שיש סכנה מוחשית לקטל המוני, למען הצד הצודק.
ההתנגשות בין שתי הגישות הללו התמקדה באינתיפאדה הערבית שפרצה לאחרונה בכמה ממדינות ערב, לכאורה נגד שליטיהן הוותיקים. דוגמה טובה לכך היא הטיפול בלוב, שבה אין לארה"ב אינטרסים חיוניים. ה"מציאותיים" סברו כי כל עוד אין לאמריקה אינטרס חיוני, אל לה להתערב במה שנראה כסכסוך פנימי בין השבטים. לעומתם, ה"אידיאולוגיות" גרסו כי מן הרגע שהשליט הלובי מאיים לחסל בכוח צבאי את ההתנגדות העממית האזרחית של השכבות המדוכאות, חלה על אמריקה חובה לנטרל את כוחו.
מוקד נוסף להתנגשות הגישות הוא ההתקוממות המצרית נגד נשיאותו של מובארק. אלא שבמצרים נראה כי יש לארה"ב אינטרסים חיוניים - תעלת סואץ, השקעות אמריקניות ענקיות בצבא מצרים, כוחות הפרדה בסיני וספינת הדגל של עשיית השלום: חוזה השלום בין מצרים ובין ישראל בתיווכו של הנשיא ג'ימי קרטר. על פניו, כל אלה נטו לכיוון ה"מציאותיים" ולתמיכה בשלטונו של מובארק. יתר על כן, כל שליטי ערב שהם לכאורה ידידי אמריקה מול אירן המתגרענת, וגם ישראל, היתרו באמריקה לתמוך דווקא בסדר הקיים. ואילו ה"אידיאולוגיות", פאוורס וקלינטון, תמכו כמובן במפגינים, בדמוקרטיה ובצדק החברתי, ופעלו מאחורי הקלעים להביא לסיום דרכו של מובארק.
בסוריה שוב יש התנגשויות בין הרוב הסוני לבין המשטר הוותיק של העדה העלאווית, אשר מצד אחד החזיק במשך שנות דור את הגבול הישראלי-סורי שקט, ומצד שני הפך את המדינה לבסיס טרור נגד חיל המשלוח של אמריקה בעירק. האופוזיציה היא באופן מובהק הרוב הסוני המונהג בידי "האחים המוסלמים" השואפים להקים מדינה איסלאמית.
בשלושת המקרים, לאחר היסוסים רבים, הצטרף אובמה ל"אידיאולוגיות". ברית נאט"ו, שללא ארה"ב אינה אלא דחליל, תומכת במורדי לוב, עד כדי התנכלות ישירה למשפחת קדאפי. במצרים מוצא עצמו מובארק מול "בית משפט" שידון אותו על המדיניות שנקט בשלושת העשורים האחרונים. ובסוריה, מוציא הנשיא אובמה כרטיס צהוב ל
בשאר אסד, ומצדד במפגינים, ללא בחינה מדוקדקת של זהותם ושל מניעיהם.
הצבא פועל נגד האינטרסים של עצמו
כבני החוף המזרחי של הים התיכון, הבה ונבדוק את המציאותיות של ה"מציאותיים". אכן, לדרישה להביא לסיום המלחמות יש צליל טוב, אבל יש לשאול מהי מטרת המלחמות וכיצד מסיימת אותן אמריקה - בניצחון או תבוסה. כדי להימנע מרושם של תבוסה, נמנעים ה"מציאותיים" בכל מאודם מהגדרת מטרה. יתר על כן: עצם הקביעה של מטרה נתפסת כבלתי-תקינה פוליטית. אמריקה, אמר הנשיא, לא נלחמת באיסלאם, גם כאשר פושט כוח אמריקני על מתחם בלב האומה המוסלמית פקיסטן והורג את ראש ארגון אל-קאעידה שכולו אידיאולוגיה איסלאמיסטית. אלא שאי-הכרה באויב אינה מבטלת את קיומו, ונסיגתה של אמריקה מוגדרת על-ידי האיסלאם כניצחון גדול. כיצד אם כך מצפה היועץ רודס לייצב את מעמדה של אמריקה הנוטשת את המערכה? אם כוחה של אמריקה אינו עומד לה להתמודד עם חבורה של ג'יהאדיסטים בתמיכת המעצמונת האיזורית אירן, והיא נאלצת לפרסם התראה כלל עולמית מפני פיגועי נקמה, כיצד ניתן לצפות שסין והודו יכבדו אותה? וכיצד תתרום הבריחה האמריקנית מהתמודדות עם האיסלאם למניעת הפצתו של הנשק גרעיני ברחבי העולם האיסלאמי? נראה כי ה"מציאותיים" נשמעים כאילו הם פועלים מרחשי לב, ולא בהתאם למציאות.
לעומתם, המתווה האידיאולוגי של ה"אידיאולוגיות" מבוסס על הגנה על החלשים מפני בעלי השררה, ועל קידום הדמוקרטיה בכל אתר ואתר. נותרה רק בעיה קטנה, והיא הגדרת מהותם של בעלי השררה, של החלשים, או יותר נכון החלשות, ושל זהותם של מקדמי הדמוקרטיה שבהגנתם, לטענתן, על ארה"ב להשקיע את כוחה. האינתיפאדה של ההמון הערבי נגד שליטיו היא לכאורה ברורה לחלוטין: העם, ונשיו בראשו, מתקומם נגד הרודן האכזר. וכך בעימות היהודי-ערבי, האידיאולוגיות מזהות בערבים, ועוד יותר בערביות, את החלש המותקף, וביהודים עתירי הטכנולוגיה את הרודן האכזר.
ומהן העובדות? ההתקוממות בתוניס לא רק שלא פתרה את בעיית איכות החיים בה, אלא יצרה גל מהגרים נוסף לאירופה. ההתקוממות בלוב אין לה דבר וחצי דבר עם דמוקרטיה, אלא עם שאיפתם של השבטים המזרחיים לשלוט בנפט, ולהדיר ממנו את השבטים המערביים. יתר על כן, מנהיגי התקוממות של בנגזי אינם אלא איסלאמיסטים שאומנו ונחנכו במלחמה נגד ארה"ב באפגניסטן ובעירק. במצרים, ללא מנהיגותו של מובארק, פונה הצבא המצרי אל מרכז הכוח המאורגן ביותר - "האחים המוסלמים" - ומייד פונה לרסק את מה שנותר מהסכמי השלום והסחר עם ישראל. יתר על כן, הוא מעודד את בליעתו של אש"ף, שהוא גוף לכאורה חילוני, על-ידי חמאס, שאינו אלא שלוחה של תנועת "האחים המוסלמים" המצרית, ולא כי יש בכך כדי לקדם את האינטרסים שלו, אלא כיוון שזוהי האידיאולוגיה של "האחים המוסלמים". בסוריה נפילת הבעת' מזוהה עם נפילת השלטון העלאווי ועם עלייתם של האיסלאמיסטים, שהם גרעין הכוח של הרוב הסוני המדוכא. אם נסכם אפוא, הרי שבכל מקום שבו מצליחות ה"אידיאולוגיות" לקדם את סדר היום שלהן לצדק ודמוקרטיה, התוצר יהיה, בסופו של דבר, עליית האיסלאמיזם הקיצוני, שהוא הכוח האנטי-דמוקרטי, שונא-הנשים והאנטישמי ביותר בעולם.
התעלמות מן הגורילה שבחדר
בפני אובמה, האמור להכריע בין שתי הגישות, ניצבות שתי אפשרויות. האחת, להוביל גישה מסוימת ובכך לקבוע מדיניות. השנייה, לא להוביל שום גישה ולהיגרר אחרי האירועים. נראה לכאורה כי הוא בחר בדרך השנייה, והשאלה היא מדוע.
גם כאן ישנן שתי אפשרויות. האחת, כי פשוט אין לו מושג מה הוא עושה, כי אין לו, ומעולם לא הייתה לו, מדיניות, אלא לכל היותר השקפת עולם של השמאל האידיאולוגי. השנייה, שהוא דווקא יודע בדיוק מה הוא עושה, יש לו מטרה ויש לו מדיניות, אלא שזו אינה יכולה להיאמר בגלוי, פן יבולע לו בבחירות. לכן, עד הבחירות הקרובות, השאיפה להיבחר מחדש מכתיבה את מהלכיו. רק לאחר שייבחר שוב, יוכל להוציא אל האור את מדיניותו הנסתרת וליישם אותה במרץ במשך ארבע שנים, שתהיינה סיוט מתמשך לקורבן המדיניות הנסתרת.
האסטרטגיה של אובמה להיבחרות מחדש היא אחיזה בשתי הגישות, זאת מפני ששתיהן מתעלמות מן הגורילה בחדר - מן האויב האידיאולוגי, האיסלאם, שאינו דת, אלא אידיאולוגיה פוליטית שלפיה האיסלאם נועד לרשת את העולם, והמוסלמי נעלה על כל האנושות. ככזה, הוא רשאי גם להרוג, גם לרמות, גם לכרות בריתות וגם להפר אותן. אובמה, כאוהד מוצהר של האיסלאם (ונאום קהיר היה אחד הביטויים המובהקים לכך), בוחר באסטרטגיה שתשרת הן את עליית האיסלאם והן את בחירתו המחודשת.
במסלול הבחירה המחודשת בנובמבר 2012 עושה אובמה כמצוות ה"מציאותיים" למען התקפלות מן המערכה נגד מעוזי האיסלאם. גם את הפשיטה ה"נועזת" על מתחם אזרחי והריגת מחבל בלתי חמוש בפאתי בירתה של בת הברית של ארה"ב ומקבלת המיליארדים ממנה יש לחשב כקלף מנצח באסטרטגיית הבחירות שכבר החלה להתגלגל רשמית. על-פי התוכנית שכבר פורסמה, הוא ישיב את הבנים הביתה עד יולי 2012. הוא יאזן את התקציב על חשבון ההוצאה הביטחונית, הכוללת חלק גדול מן הפריסה העולמית של הכוחות המזוינים, הפסקת הצטיידות מספקים זרים וכיווץ מסיבי של הכוחות. איזון נוסף של התקציב יבוצע על חשבונם הפוליטי של הרפובליקנים הפתאים, כך שיוכל להאשים אותם בכל הגזירות שייפלו על אלו הנהנים ממדינת הרווחה האמריקנית.
במסלול השירות של העניין האיסלאמי, עושה אובמה כמצוות ה"אידיאולוגיות". לבנון כבר נפלה בידי חיזבאללה, וגם מצרים, בחריין, תוניס, מרוקו, לוב, סוריה וירדן יפלו בידי האיסלאמיסטים בקלפי או בהפיכה (או בשניהם כפי שקרה בעזה). הפיוס בין פת"ח ובין חמאס התקבל בברכתם של מזכ"ל האו"ם (כנראה בלחץ ממקור בלתי ידוע), ושל ראשי הממשלות של בריטניה וצרפת. הסגת הצבא האמריקני מאפגניסטן ומפקיסטן תביא לנפילתה של פקיסטן הגרעינית לידי הטליבאן. נסיגת הכוחות האמריקנים מעירק תהפוך את עירק השיעית לגרורה של אירן הגרעינית, וכך הולך ונסגר לו המעגל על הקורבן של האסטרטגיה של הנשיא הפרו-מוסלמי הראשון בבית הלבן.
סגירת טבעת החנק
וקורבן זה הוא מדינת היהודים.
כבר בראשית כהונתו, כינה ברק אובמה את הסכסוך הישראלי-פלשתיני מורסה פתוחה המזהמת את כל מדיניות החוץ של ארה"ב, המשמש לדבריו תירוץ לג'יהאדיסטים המיליטנטים לעשות מעשים שלא ייעשו. הוא מזהה כי את מדינת היהודים ניתן למוטט רק מעמדה של עליונות מוחלטת גם במישור הצבאי וגם במישור הפוליטי-מדיני. באותה אופן שהוא מנהג את מדינות אירופה מאחור בעודן מתעסקות באינתיפאדה הערבית מכל הסיבות הלא נכונות, כך הוא גם מנהג את אירופה ואת העולם המוסלמי מאחור, ומעודד אותם לסגור את טבעת החנק על מדינת היהודים.
גנרל קית' דייטון הודיע כבר לפני שנתיים כי כוח דייטון שהוא מקים על השלד של גדודי חללי אל-אקצה (ארגון הרצח של הרשות הפלשתינית שהרג יותר יהודים מכל ארגון אחר, כולל חמאס) במימון של 160 מיליון דולר בשנה, ימתין לא יותר מאשר שנתיים לפני שיתמרד ויצטרף לחמאס. הגברת סמנתה פאוורס, יועצתו הבכירה של אובמה, אמרה כבר לפני 8 שנים כי השימוש העיקרי של הכוח הצבאי האמריקני הוא להנחתת משלחת ענק להצלת הערבים מהשמדת עם שיבצעו נגדם היהודים. רוברט דרייפוס הכותב בפרסומים הנוטים לשמאל מוכיח כי הפנטגון והממסד הצבאי-תעשייתי מתייחסים למדינת היהודים כאל מכשול ביחסים שבין ערב לאמריקה, ומייחל לסיבוב נוסף של התקוטטות בין אובמה לבין נתניהו. לפני שבועיים מימן מרכז
חיים סבן (!) את הפורום העולמי האיסלאמי-אמריקני, שאינו חשוד בפרו-ישראליות ושבו השתתפו הילרי קלינטון ובכירים נוספים בממשל האמריקני בעבר ובהווה. אין כאן מקריות. הכל מחושב לסגירת טבעת החנק, בניצוחן של ה"אידיאולוגיות". הן הגדירו את חיסולה של מדינת היהודים כעדיפות ראשונה במעלה של מדיניות אמריקה במזה"ת. זוהי האידיאולוגיה האמיתית של ה"אידיאולוגיות", ואין הן צריכות לומר דבר. עליהן רק לעשות.
ואם צפי זה נשמע קיצוני ואפוקליפטי, מן הראוי להזכיר מה עשתה מעצמה "נאורה" אחרת, בריטניה הגדולה, כאשר התבררה עוצמת הזוועה של השמדת היהודים בידי הנאצים: היא הזהירה את ראשי היישוב לבל יצייצו יותר מדי, שמא יבולע למעמדם הרם באימפריה. וכך נרצחו עוד 500 אלף יהודים. ל"אידיאולוגיות" של הבית הלבן, ולנשיא המנהג אותן מאחור, אין שום ייסורי מצפון באשר לגורלה של מדינת היהודים על מיליוני יהודיה. לעת הזו האידיאולוגיה של ה"אידיאולוגיות" עולה בקנה אחד עם זו של האיסלאם, לא פחות מאשר מדיניותו של בווין בזמנו.
אלא שיש בידנו לשנות את פני הדברים. הרשות המבצעת היא רק אחת משלוש רשויות השלטון בארה"ב. אומנם שם כבר הוכרעה הכף לכיוון של כיווץ מדינת היהודים עד הישמדה. אך בתי הנבחרים הם הרשות החשובה ביותר, ושם נהנית ישראל מתמיכה נרחבת. שם יש לרכז את המאמץ המדיני והדיפלומטי להביא לסיכול כוונותיה של ממשלת האידיאולוגיה הפרו-איסלאמית. יש להציג בצורה ברורה ובלתי מתפשרת את החיבור שבין האידיאולוגיה של אוניברסליזם איסלאמי ובין האידיאולוגיה נאצית, ואת המשמעות, אז ועכשיו, של חיבור זה. אסור להירתע מהצבעה על כוונות ההשמדה של הערבים, ועל הסוסים הטרויאניים שבהם הם משתמשים כדי להכניסם לארץ ישראל במסווה של בדיות כמו "שתי מדינות לשני עמים". יש להסביר כי הלאומיות הפלשתינית, אם קיימת כזו, יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בעבר הירדן המזרחי, וכי הדבר עולה בקנה אחד עם החלטותיהם של בתי הנבחרים מאז תחילת המאה ה-20. הנבחרים והבוחרים האמריקנים יקשיבו לתרבותם הקוראת לתקומת ישראל, ושאין בה שמץ של אהדה לאג'נדה האיסלאמו-נאצית. אסור להמתין לניצחון ה"אידיאולוגיות", ולפעולות שיבואו בעקבות ניצחון זה. אלה הדברים שעל ראש ממשלת ישראל לומר בפני בתי הנבחרים, ולא את נאום ההתרפסות שמכתיבה לו התקשורת.
