כשאדריינוס קיסר רצה לבסס את הכיבוש הרומי בארץ ישראל הוא שינה שמותיהם של שניים ממוקדי התרבות היהודית: ירושלים וארץ ישראל. שמה של ירושלים שונה ל"איליה קפיטולינה" על שם העיר האלילית שבנה הקיסר על חורבות עיר הקודש, ושמה של "פרובינקיה יהודה" (שטח הכיבוש של האימפריה הרומית בארץ ישראל) שונה ל"סוריה פלשתינה", על שם הפלישתים הידועים לנו מן התנ"ך שפלשו לארץ וישבו לאורך החוף. בשינוי השם מיהודה לפלשתינה ניסה הקיסר הרומי לנתק את הקשר התרבותי - לאומי של היהודים לארצם שמאז ומתמיד נקראה על שמם: "ארץ (של) ישראל."
יותר מכך, שינוי שמה לארץ פלישתים, הסב את בעלותה ומורשתה ההיסטורית של ארץ היהודים לזרים שפלשו אליה בעבר, ונכחדו. במהלך הזמנים קבלו הגויים (בחלקם) את השם "פלשתין" כתחליף ל"ארץ ישראל" ובכך נותקה הארץ, תודעתית, מעם ישראל ונקשרה לעם (אם היה עם) שלא היה קיים יותר. ויותר משהיה באקט שינוי "השם" כוונה ליצירת קשר בין ארץ לעם שאינו קיים היה בו כוונת ניתוק הקשר בין הארץ לעם ששרד בצוק העיתים והזמנים ועדיין חי וקיים. בכך המשיכו לקיים את כוונת אדריינוס קיסר, שכשרצה לדכא את המודעות הלאומית של היהודים עשה זאת על-ידי גדיעת השורשים ההיסטוריים-תרבותיים שלהם בארץ אבותיהם.
בעוד זמן מועט יצא ראש ממשלת ישראל לנאום לפני הקונגרס האמריקני על מדיניות ישראל, מטבע הדברים יצטרך להציג את תעודת הזהות של עם ישראל בארצו. היו כאלו שכבר הכתירו את הנאום המתרגש עלינו בשם "נאום בר-אילן 2" שבו הכריז מר נתניהו על הסכמה לשתי מדינות ישראל ופלשתין. והיו שאמרו להפך, הרי בנאום האחרון הכריז ראש ממשלת ישראל שיש לראות את המציאות, והיא שאותה מדינת פלשתין המיועדת אינה מכירה בזכות הקיום של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, כמדינת ארץ אבותינו, כמדינת מולדתנו וכו' וכו'. מכאן אתה למד שראש הממשלה סילק את רעיון שתי המדינות, כי הרי היאך תבנה מדינה את מחריביה במו ידיה?
ואולם, האם הגיע ראש הממשלה בהבנה זו להבנה העמוקה שהבין כבר הקיסר ואחריו כל מחריבי שם ישראל, ש"פלשתין" וישראל" תרתי דסתרי הן? נדמה לי שהתשובה היא שלילית, שכן הוא ממשיך ואומר באותה טרמינולוגיה: אם מדינת פלשתין תכיר "במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" או אז תהיה מדינת ישראל מוכנה למסור לפלשתין חלקים מארץ ישראל, מארץ האבות, מהמולדת. ואולם ארץ פלשתין באה להחליף בדיוק את הקשר ההיסטורי תרבותי הזה של עם ישראל לארץ ישראל, לכן היא אינה יכולה לשמש במקביל בזהות של מדינת ישראל.
אין זה מספיק שראש הממשלה מכיר בעובדה שמדינת פלשתין מתכחשת לישראל של ארבעים ושמונה ולא של ששים ושבע, כלומר הוא מבין שהוויכוח אינו על שטחים אלו או אחרים אלא על עצם קיומה של ישראל במרחב הים התיכוני, הוא צריך להגיע להכרת הסתירה של זהות לאומית שיונקת מצד אחד ממורשת תרבותית היסטורית של עם שאבותיו חיו בארץ מתוך ייעוד תרבותי מסוים, מצד שני תומכת ובונה את מחליפתה הפלישתית הדמיונית שיונקת מבועה תרבותית ריקה של עם שאינו קיים, וביסודו היה זר ופולש לתרבות אבותיו.
בילבול הזהויות או גם הזהות הכפולה של מדינת ישראל ופלשתין הוא זה שגורם להתנהגות לאומית בלתי מובנת. שכן איזה עם מסכים להפקיר את לב לבה של תרבותו - הר הבית, שהוא אוצר בלום בכל קנה מידה, לידי משחיתים שמנתקים אותו יום יום מההיסטוריה והעבר המפואר כפי שתועד בתנ"ך? (וראה לאחרונה דוח
מבקר המדינה על ההרס בהר הבית)? יש כאן פשיעה לא רק בקנה מידה לאומי אלא גם בינלאומי, שכן התנ"ך מזמן אינו רק הנכס של עם ישראל אלא של האנושות כולה. להגנת מדינת ישראל אולי ניתן לומר, שמעשיה אינם נעשים בזדון אלא נובעים מבעיית הבילבול או הכפילות בזהותה הלאומית. זו באה לידי ביטוי ברעיון שתי המדינות: ישראל ופלשתין.
רוצה להיות שלא רוצה, כעם חי וקיים, וכעם שנכחד זה מזמן, ארץ האבות והשמדת העתיקות. התחברות לחוליות ההיסטוריות והינתקות מהן. מה ינאם ראש הממשלה לפני העולם כולו איננו יודעים. מכל מקום, נראה, שקודם לכן אולי כדאי שיעיין בבעיית הזהות הלאומית של מדינת ישראל, לפני שהוא מבקש את הכרת אומות העולם "בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי".