דמוגרפיה. גם אם שונאי הדיון הדמוגרפי נוהגים לתארו כשד שעצם הצגתו יש בה יותר מקמצוץ של ריח פאשיסטי - דמוגרפיה היא גורם אובייקטיבי, שאסור להתעלם ממנו. ובהקשר לנאמר כאן, אני מתכוון לשיעור ההולך וגדל של הציבורים אשר מאפיינים כאלה ואחרים של התופעה פאשיזם יצוקים בבטון דתי בבית גידולם ובאידיאולוגיה שלהם.
אנסח טענה מקדימה: הדת היהודית יש בה תווים פאשיסטיים, ולאו-דווקא מהזניחים שבהם: כסנופוביה מובנית; שאיפה לטיהור אתני; חתירה להתפשטות גיאוגרפית אדירת הקפים; עוינות לרעיון שוויון האדם; פולחני-דם וכמיהה אליהם; קידוש המוות; וכפועל יוצא מאלה - גם תיעוב המושגים הומאניזם ודמוקרטיה.
כל אלה מצויים - במינונים כאלה ואחרים - בגנום האידיאולוגי של ציבורים גדולים מקרב יהודי מדינת ישראל. שיעורם של ציבורים אלה בין יהודי ישראל הולך וגדל בקצב גיאומטרי. ומעבר לכך: בתוך הציבורים הללו מואץ והולך תהליך ההקצנה שכיוונה פאשיזציה. החרדים הולכים ונעשים לאומנים יותר; הציונות הדתית נעשית דמוקרטית פחות וחרדית יותר; משקלו של הציבור הדתי לאומי החפץ לדבוק בהומאניזם, דמוקרטיה ושוויון ערך האדם, הולך ומצטמצם.זאת, מן הטעם הפשוט ש"מרתון וג'חנון לא הולך ביחד". כלומר - כפי שלא נאמר בשיר של להקת 'אפליקציה' - "דתיות יהודית פונדמנטליסטית לא הולך ביחד עם הומאניזם, דמוקרטיה ושוויון ערך האדם".
ראיית העולם החרדית מקדשת את ההיכפפות וההיכנעות לרבי - חסידי או ליטאי - ובכך היא מאיינת את נשמת הדמוקרטיה. ומצידם השני של המספריים החרדו-דתיים,הציונות הדתית הופכת לחרד"לית יותר ויותר. על כך תעדנה הבחירות האחרונות, בהן הפך הפלג החרד"לי "האיחוד הלאומי" לסיעה בת ארבעה מנדטים, בעוד שלמקבילתה מ'שמאל', "הבית היהודי",שלושה מנדטים בלבד. כידוע לכל סוציולוג, ההקצנה הדתית והלאומית בַּהֶמיספרה המפד"לית היא עמוקה ומתמדת. יותר מכך: גם המחצית המפד"לית הקטנה יותר, "הבית היהודי" (של זבולון השני, יורשו של זבולון הראשון ז"ל) נעה ימינה ולְאוֹמה ודתה. ראו את אשר עוֹבֵר על בני-עקיבא, למשל.
נראה כי מיותר לציין: כאשר ההֶמיספרה המפד"לית מפתחת עוינות גדֵלה והולכת לערכים ולעקרונות דמוקרטיים, אין להניח כי הגוש החרדי הגדול - על שני מרכיביו העדתיים - יתייצב להגנת הדמוקרטיה ולבלימת הפאשיזם הדתי, ביום בו הדבר החוּם הזה יגיע לשער פלומבו. הרב עובדיה,הרב אלישיב ודומיו ומאות אלפי המאמינים הרוגשים בחצרותיהם,לא יישכבו על הגדר עת תנסה הדמוקרטיה הישראלית הנחלשת להתייצב מול העומדים עליה לקצר את ימיה.
האגף הציוני של היהדות הדתית בישראל מתארגן לקום על הדמוקרטיה, כאשר במצחו ובצווארו משתרגים ותופחים ורידי זעם של פאשיזם מבשיל. ורידים, שבחלקם מַכהֶה הגוון השחור את הצבע החום, כפי שיובהר להלן.
אחד מחברי הכנסת של "האיחוד הלאומי" הוא מיכאל בן-ארי. בן ארי היה מנושאי כליו של כהנא. הוא לא הצטרף ל"איחוד הלאומי" כטרמפיסט אנונימי אלא כנציגה של תנועת יורשיו של מאיר כהנא. כיון שיורשי כהנא לא חזרו בהם מעמדותיה הישנות של תנועתם, אין להימנע מפירוש התחברותם ל"איחוד הלאומי" כהצהרת כוונות של מפלגה לגיטימית זו, שכפסע בינה לבין שותפות פעילה בשלטון.
אפשר להתכחש לאופייה המתוכנן של 'תאונת' הסתפחותם של בן-ארי ושולחיו הכהניסטים ל"איחוד הלאומי"; וניתן לנסות לטאטא את משמעות התופעה אל מתחת לשטיח ההדחקה. אבל אי-אפשר להתעלם ממצע הרקע של מפלגת "האיחוד הלאומי" עצמה,שאיננו רחוק מזה של כהנא ונאמניו. איני מתכוון למצעה הרשמי של המפלגה, כיון שעל-פי החוק אין היא רשאית - לפי שעה,אמרנו, לפי שעה - להציג פרקים ממצע הרקע שלה, שהוא השדה הרעיוני שבו רועה המפלגה הזו.
השדה הזרוע שבו שרויה ההווייה של ראשי התיבות כ"ך (כהנא-כצלה) הם הדברים שכותבים ואומרים רבניה של "האיחוד הלאומי". ראשי המפלגה, כצל'ה ואחרים, הצהירו חזור והצהר כי מפלגתם מודרכת בידי שורת רבנים מובילים של היד"ק (הימין הדתי הקיצוני). וכיון שמאמירות רבות של האורים-ותומים הרבניים של "האיחוד הלאומי" לא ניתן לקרצף את מהות הפאשיזם, שלעתים משוחים עליה גם צבעים שחורים עזים - הרי שהמפלגה הזו צבועה בצבעי האידיאולוגיה של רבניה.
מי הם רבנים אלה? אציין כאן שניים מהבולטים שביניהם: דב ליאור, ראש ועד רבני יו"ש ורב העיר קריית ארבע ומתנחלי חברון, וזלמן מלמד, ראש ישיבת בית אל. מלמד עומד בראש קונגלומראט התקשורת 'ערוץ 7', וכיהן כראש ועד רבני יו"ש לפני הרב ליאור.
את המרחק בין דבריהם החומים של רבני היד"ק לבין אמירותיהם בעלת הנימות הכמו-נאציות אפשר לקטלג,בין השאר, על-פי פירושם לצו המקראי "לא תחנם"/"לא תחונם".הפרשנות המקובלת היא כי "לא תחנם" משמעו שאין להתיר לנכרים לחנות - להישאר - בארץ; יאללה, טרנספר. אך יש המבארים את הצו הזה על דרך "לא תחונם". כלומר, לא תחון אותם, השמד תשמידם. יאללה, ג'נוסייד. (הרב ישראל הס המנוח, כאשר היה הרב של אוניברסיטת בר-אילן, כבר השתמש בעבר במושג המפורש ג'נוסייד, וכתב כי יש לעשותו בערבים). הפרשנות - גירוש או השמדה - היא אחד מניירות הלקמוס המעידים על המפַרש אם ג'נוסיידיסט הוא או רק טרנספריסט.
הרב מלמד הוא טרנספריסט שחזונו ענק: הוא קורא לגירוש הערבים לא רק מארץ ישראל המערבית ולא רק מירדן, אלא מכל תחומי הארץ המובטחת: "הרעיון הזה שיש אומרים שצריך לעשות טרנספר ולגרש את הערבים אל מעבר לירדן, הוא מוטעה מיסודו. צריך לשלוח אותם למקום אחר, לארצות ערב כמו ערב הסעודית, כוויית ותימן, שעליהם אין מחלוקת שהם שייכים [הטעויות במקור] לחוץ לארץ. היכן שיש מחלוקת יש ללכת לחומרא". משמע, לבנון, סוריה, ירדן ועירק אינן נמנות על היעדים שאליהם יגורשו ערביי הארץ המובטחת, שכן הן מצויות בתחומה. משמע דמשמע, הטרנספר ע"פ מלמד יהיה פרויקט-שִינוע של עשרות מיליוני ערבים.
הרב ליאור קיצוני יותר. הוא מציע קוקטייל: טרנשמדה. בדברו לפני רבנים עמיתים הציע ליאור לנהוג בדרך הבאה בתושבי אחת הערים הפלשתיניות: "לקחת את כל הערבים שם, מגיל שש עשרה ועד ששים, ולהעביר אותם למקור אחר - לגן עדן".
רבנים נכבדים אחרים קוראים להשמיד את הערבים או את ערביי א"י. לא תמיד מקפידים גוזרי-ההשמדה על ההבדל בין אלו לאלו,והאמירה כי דין אחד לכל אויבינו, ללא הבדל מין ופספורט, מקובלת למדי. הערבים ראויים להשמדה משום שהם גישומו הנוכחי של עמלק או משום שהם צאצאי שבעת העממים או משום שהם אויבינו או משום חפיפת כל המִשוּמִים הללו.
בין הקוראים לגרש, להשמיד או לגרש ולהשמיד, ישנם גם שמצאו דרכם אל מפלגת השלטון הנוכחית בישראל. פייגלין, הלל וייס וחבריהם ממפלגת "
מנהיגות יהודית" המסונפת לליכוד, משתייכים לקצה הקשת שהכינוי פאשיסטי אין בו כדי למצות את חזונו.מאפיינים לא מעטים של תנועה זו גורמים לַמְתַאר אותה כפאשיסטית בלבד, שיסמיק מבושה. חזון ישראל המשתרעת מהפרת ועד הנילוס נֶחלם בגלוי גם בין האידיאולוגים של תנועה/מפלגה זו (דוגמת הלל וייס); פייגלין, מנהיגה של "מנהיגות יהודית", ואוהד קמין, המתואר בפי פייגלין כפילוסוף, מראשי דבָּרֵי התנועה, משבחים את כהנא.
פייגלין - המטיף להריגה המונית, השמדתית, של אוכלוסיות ערביות - אף מציין את חלוציותו של כהנא, שהעלה את סוגיית עמלק אל השולחן הלאומי. וקמין, המתאר את כהנא כ"יהודי גדול" כותב בעניין עמלק: "הפתרון היחיד למצב של עימות עִם עָם שנושא בחובו את חיידקיה של אי מוסריות עמוקה כשל עמלק היא חיסולו הגמור. ... אם תמחה ישראל את העמלקים החדשים היא תשחרר סוף סוף את בניה מכלא ההטרדה שבו נולדו". הלל ויס מרחיק לכת וקובע כי השמדת עם (זו שהרב הס כינה אותה בשמה הלועזי המפורש, ג'נוסייד), ובלשונו של ויס "להכרית את זרעו של עמלק" - היא אחד מארבעת יעדיה של המדינה היהודית.
ע"פ ויס, היעוד אינו מחיית זכר עמלק אלא "להכרית את זרעו". ("להכרית" היא מקבילה מקראית של "להשמיד". להשמיד, בגרמנית: vernichtung). קביעת השמדת-עם כייעודה של מדינה - הריהי בגֶדֶר עליית מדרגה: מרְאִיית-עולם פאשיסטית, לכזו שנזם נאציזם באפה. נזכור: הלל ויס הוא מבכירי האידיאולוגים של "מנהיגות יהודית", תנועה שהיא חלק מהליכוד, המפלגה הגדולה בישראל.
ב"מנהיגות יהודית" ובשדות אחרים, מטופחים פניה החומות-שחורות של היהדות; בין השאר, חוזרות ונשנות - כהד מאוחר לקריאתם של הלאומנים הגרמניים המשופמים להעניש את בוגדי נובמבר 1918 - גם הקריאות להעניש את בוגדי אוסלו ובוגדים אחרים. שפת הביבים שבה מתואר השמאל הישראלי בקולמוס הדתי-ימני, מעלָה אף היא לזיכרון את שפת הביבים של משופמי גרמניה; זוהי שפה ששולטים בה הדימויים הביולוגיים (חיידקים ודומיהם), הזואולוגיים (זאבים והמשפחה) והמטבוליים (קיא והסביבה). המאה הקודמת לימדה אותנו כי גם השפה היא מסר.