א. חבל על העצים שנכרתו
מייחסים לפרופ' דן מירון אמירה נהדרת, כי בארץ מופיעים הרבה ניירות כרוכים ורק מעט ספרים. נזכרתי בהערתו, כשפורסם הדוח השנתי של
מבקר המדינה.
הרבה שנים - ובעיקר, כשעבדתי בשירות הציבורי - לא הבנתי מה הצורך בדוחות הללו, שעובדים רבים שוקדים על הכנתם, ולמחרת הם מתויקים בעולם שכולו אבק וחשכה, ועולם כמנהגו נוהג. הם יוצרים הרבה רעש ליום-יומיים, ומה הלאה?!
האם שווה הטורח? בעידן של מודעות סביבתית כה רבה, למה לטרוח למלא כרכים עבי-כרס, שעלו במחיר של אלפי עצים כרותים?!
ב. למה אין מכים אותו במקל הגדול?!
הלהטוטנות המילולית של הנשיא אובמה - גם בעזרת המשת"פים שלו בתקשורת ובאקדמיה הישראליות - ראויה לציון. יכולתו המילולית הפוכה לחלוטין מיכולתו למשול: הנשיא האמריקני מפליא לקשקש בלשונו, אך אינו מצליח לבצע דבר, למזלנו ולמזלה של ארצות-הברית.
במצב כה אבוד - יש פתרון קסם, שכל אנטישמי מתחיל מכיר: הכו בישראל וביהודים.
והתעמלן האיסלאמיסטי, היושב עם של צוות יועצות אנטישמיות בבית הלבן, עושה זאת היטב - עוד מימי ריצתו לנשיאות.
לכן, איני מבין מדוע אין משתמשת ממשלת ישראל בנשקנו הכבד נגדו - ידידותם של אנשי הקונגרס. שנים רבות אני סבור, רוצים אנשי משרד החוץ לקדם פתרון של שתי מדינות, שיחזירו את ישראל ל"גבולות אושוויץ" של 1949. מעבר לבטלנות ולחוסר הכישרון המוכחים, יש סדר-יום ברור מאחורי התפקוד הלקוי של מערכת ההסברה הישראלית. לכן, לדעתי, נמנעת ישראל מלפנות לידידיה האמיתיים, אנשי הקונגרס.
אמנם לנשיא ארצות-הברית יש הרבה עוצמה, אך זו עוצמה על תנאי, שהרבה בלמים מונחים עליה. ראינו זאת היטב ביוזמה האווילית של הנשיא אובמה לחוקק חוק בריאות בארצות-הברית. החוק עבר, ועכשיו יש בעיות שונות - ברשות השופטת ובאזורים אחרים, המונעים ממנו ליישם את החוק. כך גם בנושאים אחרים, שהנשיא נשלח על-ידי מממניו החשאיים לקדם.
מפלתו של אובמה בבחירות בנובמבר הוכיחה, כי בניגוד לתקשורת ולאקדמיה הישראליות וליהודי ארצות-הברית, העם האמריקני אינו רוצה בו. לכן, מי שרוצים לסכל את מדיניותו הפוגענית, צריכים להפעיל את המנופים, הבולמים את הנשיא ומאזנים את פעילותו.
מדינת ישראל צריכה ליזום פעולה, שתחזק את אחיזתנו בירושלים ואת התיישבותנו בין הירדן לים - מבלי להתחשב ברצונו של אובמה, שמייצג מיעוט מבוטל בארצות-הברית, ומנסה לעשות קופה אלקטוראלית על חשבון ביטחון מדינת ישראל ושרידותה.
ג. אפילו אינה מתקרבת להיות סופר-וומן
הנשיא שימון הראשון, שאוהב מתנות חינם כפי שהוא אוהב להתחכך בגנרלים, מיהר לברך את תא"ל אורנה ברביבאי, שנבחרה לראש אכ"א, והתקשורת חגגה כאילו זכינו בעוד פרס נובל במדע.
מה קרה?!
בסך-הכל עוד פקידה בכירה בארגון די כושל, שנקרא אכ"א, קודמה להנהיג את הארגון לכישלונותיו הבאים. משום-מה תוארה ברביבאי בתקשורת הישראלית כהצלחה כבירה - עוד סופר-וומן. ולא היא. לו הייתה ברביבאי סופר-וומן, לא הייתה נשארת בצבא הקבע - מקום מפלטם של פחותי היכולת.
אם איני טועה, הזכייה של פרופ'
עדה יונת ממכון ויצמן בפרס נובל בכימיה, 2009, עברה ביתר צניעות בתקשורת שלנו.
מה ההישג?!
בארצות-הברית יש קצינות צוללות (בהכשרה), מפקדות טייסות, מפקדות ספינות קרב, קרפ"ריות, הרבה גנרליות ואפילו גנרליות עם ארבעה כוכבים על כתפיהן (אלוף הוא גנרל עם שני כוכבים בלבד).
בצה"ל עדיין ממלאות הנשים תפקידים נשיים, או את מה שאין הגברים רוצים לעשות, כיוון שזה פחות-יוקרה. ולא ארחיק למסקנות של פרופ' מרטין ון קפרלד, שאמר, שבהיסטוריה כל ארגון מתנוון וכושל הופך ליעד לפמיניזציה.
מצד שני, מינוי ברביבאי מדגיש את גבולותיה הנמוכים מדי של "תקרת הזכוכית" בצבאנו, המגבילה שוויון, ומשעתקת את ערכיו השובינסטיים-גבריים לחברה הישראלית.
ד. ליום ירושלים תיבנה ותיכונן
בל"ג בעומר ה' תש"ח נפל הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי הליגיון העבר-ירדני, שהחריבו והרסו. תשע-עשרה שנה נמשכה החרפה - תולדה של הפקרת העיר העתיקה מחד-גיסא ושל מחדלי הפיקוד הצבאי מאידך-גיסא - עד כ"ח באייר ה'תשכ"ז.
ביום רביעי נחגוג את שחרור העיר העתיקה - יום חג, שהפך משך 44 שנה לחגו של חצי העם, כיוון שהעלית החליטה, שדי לה במה שקיבלה, ועתה עליה לסחוט את הלימון, ולהפיק ממנו את מיטב הרווחים לעצמה.
ירושלים אינה על ראש שמחתם - כשם שחגי ישראל אינם מעניינים אותם. הם מבזים אותה ואת תושביה, וטורחים להמאיס אותה קבל עם ועולם.
ובכל זאת, זה חגו של עם ישראל, חגה של ירושלים המאוחדת על אפם ועל חמתם, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אמן.
ה. מה הם רוצים להסתיר?
צבאנו הכושל והמסואב, שכל ברזלן בו הופך את מסמכיו הסודיים כעת לספר זיכרונותיו, או להדלפותיו, החליט מזמן, שעם ישראל אינו צריך לדעת כיצד הובס במלחמת יום הכיפורים ועל מה ולמה נפלו מאות לוחמים, ונפצעו, וחייהם אינם כשהיו עד המלחמה.
עשרות שנים אני עוקב בעניין רב - אישי ומחקרי - אחר תעלולי מה שנקרא אצלנו ביטחון שדה/מידע, ובעצם הוא ביטחון עכוזם של ראשי מערכת הביטחון, שמונעים בחירוף-נפש כל פרסום, שאינו הולך בתלם.
כארבעה עשורים חלפו ממלחמת יום הכיפורים, ולא נותרו בה סודות. ליתר דיוק, אחרי יותר מדור - לדעתי, חובת ההוכחה על הצנזורים, שחוגגים על גבינו.
פעם, בדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת על פרסום מסמכי ועדת אגרנט, במלאת שלושים שנה לפרסום דוח הוועדה, שאלה אותי ח"כ
זהבה גלאון מדוע מסתיר אריק שרון את המלחמה. אמרתי לה, שלעניות דעתי, אין לשרון מה להסתיר, אלא אם הוא דואג, כמו שאר הגנרלים, שלא נדע את ערוות המערכת ואת תפקודה הכושל. גלאון הביטה בי באי-אמון, אך לבסוף קיבלה את דעתי, שהמערכת ביטחוננו כושלת ומסואבת, ואינה רוצה להצטייר ככזו. לכן, היא מפריעה לחוקרים ולעיתונאים, שנוברים גם בעברה.
עכשיו מתעמר פרופ' אלון קדיש, ראש מחלקת היסטוריה במטכ"ל, בד"ר עמירם אזוב - חוקר פורה, שחקר את מערכות פיקוד הדרום במלחמה הכושלת מכולן, והועזב ממחלקת היסטוריה בשל חילוקי-דעות בינו לבין פרופ' קדיש. אזוב מתכוון לפרסם ספר על הצליחה, אחרי שספרו המחקרי על הצליחה נפסל. פרופ' קדיש עושה ככל יכולתו למנוע זאת - לכאורה, כיוון שאזוב השתמש במסמכים, שקיבל לצורך מילוי תפקידו הצבאי. זו טענה שדופה של צבא, שהגיע לעסקת טיעון עם
ענת קם - פקידה, שגנבה מסמכים מסווגים, והעבירה אותם בזמן אמיתי לעיתונאי.
הצנזורה, דרך אגב, פסלה, כנראה, רק שורה אחת בספרו של אזוב על הצליחה. למרות זאת הספר מפריע לראשי הצבא, שאינו רוצים, שיחקרו אותו ואת מחדליו. הכל כבר ידוע. מסמכים, פקודות ותעתיקים של רשתות הקשר כבר פורסמו ברבים.
צריך לשים לב לטענות של אזוב, כי מחקר החשוב נגנז בשל גחמות של אדם אחד (פרופ' קדיש), ללא כל הסבר מהותי. ולגופו של עניין קובע אזוב, כי ספרו שונה לחלוטין מהמחקר, שעשה למחלקת היסטוריה, ונגנז (מעניין למה?!), וכל מקורותיו נגישים, לטענתו, לכל היסטוריון.
אפשרות אחרת: קנאה פשוטה.
הצלחת ספרו האזרחי של אזוב תטיל עוד סימני שאלה על כושר שיפוטו של פרופ' קדיש, שפסל את מחקרו הצבאי של אזוב, והפרישו ממילואי מחלקת היסטוריה.
