הצעות לשינוי שיטת הבחירות כמו גם רפורמות בממשל נדונו פעמים רבות באקדמיה כמו גם בכנסת. הרציונל של נייר העמדה הזה הוא ברצון לחזק "יכולתו של ראש הממשלה למשול, אבל בה בעת בחיזוק יכולתה של הכנסת לפקח על הממשלה. אנו מעוניינים בחיזוק המפלגות המצרפיות (המפלגות הגדולות יחסית, המציעות תוכנית פעולה כוללת ופונות לכלל האזרחים). אנו מעוניינים בכנסת חזקה, שתפקח באופן יעיל על הממשלה, אבל מצד שני לא תחוקק מעל המידה הסבירה" (עמ' 14-13).
אולם במשטר פרלמנטארי קואליציוני, שרידות הממשלה מובטחת הודות לרוב בפרלמנט התומך בה מהאינטרס של שרידות פוליטית עצמית, ולכן אין הוא מפקח עליה. הפרדה מהותית בין הרשות המבצעת למחוקקת, קיימת רק במשטר הנשיאותי, במיוחד במודל האמריקני, אך משטר זה נדחה.
בדרך כלל הדיון בנושא רפורמות מתחיל בנושא שינוי שיטת הבחירות. ההמלצות מעריכות את היחסיות הקיימת בשיטה הישראלית, אבל שואפות למיתונה לטובת יתר ממשלות. ההמלצה הראשונה נסבה על העלאה הדרגתית של אחוז החסימה ל-2.5% ואחר-כך 3%. בהמשך נטען ש"סף חסימה גבוה עשוי להטיב עם המפלגות הגדולות, למתן את רמת השיסוע בפרלמנט ולחזק את כושר המשילות" (עמ' 23).
אולם דומה שלחלק מטענות אלו אין בסיס. ניתן להבין כי אחוז חסימה ישרת את המפלגות הגדולות, אולם מה לכך ולמיתון רמת השיסוע בפרלמנט? מה לכך ולחיזוק כושר המשילות? אם נבחן את המפלגות העלולות שלא לעבור את אחוז החסימה (בהנחה שלא יצרו בלוק טכני), הרי מדובר במפלגות כמו: חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל. האם היעדר מפלגות אלו בכנסת (שאינן בגדר שותף לגיטימי בממשלות ישראל), יפחית את הקיטוב? דומה שדווקא ייצוגן בפרלמנט יש בו תרומה למיתון הקצנה פוליטית אידיאולוגית.
ומה לגבי המשילות? הרי גם אם יופחת מספר המפלגות בכנסת ותישאר השיטה הפרלמנטרית קואליציונית בעינה, יגדל כוח המיקוח של המפלגות שמפלגות השלטון תהיינה זקוקות להן.
יש לזכור שבטינו קרקסי היה לראש ממשלת איטליה למרות שעמד בראש מפלגה שלא הייתה הגדולה ביותר.
לא רק מספר המפלגות היוצרות את הקואליציה הוא בעייתי מבחינת המשילות, אלא עצם המשטר הפרלמנטרי קואליציוני. אין בהכרח קשר בין גודל המפלגה ולמידת "קיצוניותה", ולכן אין לקבל כמובן מאליו את הטיעון שהעלאת סף החסימה "תפחית את מספר המפלגות בישראל ותמתן מעט את התמריצים להקצנה" (עמ' 24). באופן פרדוקסלי טוענים המחברים שהעלאה זו "תעודד חבירה של מפלגות לבריתות גדולות בטרם בחירות וכך תפחית את בזבוז הקולות" (עמ' 24). אולם יצירת בלוקים טכניים אפשריים לפני הבחירות עשויה להיות מקפצה להכנסת מספר מפלגות קטנות לכנסת ובניגוד לרציונל העלאת אחוז החסימה ולהפחתת מספרן.
סוגייה אחרת בשינוי שיטת הבחירות נסבה על שינוי שיטת הרשימה "אנד-בלוק" הסגורה לרשימה "פתוחה למחצה לכנסת, שתאפשר לבוחרים לעשות אחת משתיים: להצביע למפלגה ובכך לתת אישור למועמדויות שנקבעו בהליך מפלגתי פנימי או לסמן כמה נציגים בפתק ההצבעה" (עמ' 15). להצדקת שיטה זו גורסים המחברים ש"אימוץ שיטת רשימתית פתוחה למחצה יפחית את משקלה של בחירת המועמדים הפנים מפלגתית בכלל ואת משקל הפריימריז בפרט, מכיוון שבמועד הבחירות הכלליות יתקיים סבב נוסף ומכריע של תחרות פנים מפלגתית" (עמ' 21). אומנם רק מצביעי המפלגה הם המשפיעים על בחירת מועמדיה לכנסת, אולם כיצד נקבעת הרשימה? כיצד נקבע הדירוג של כל מועמד ומועמד? מי יכול להיות מועמד? מדובר בשאלות שהתשובות להן אינן ברורות דיין. יש גם לזכור שככל שגדל האלקטורט של הפריימריז הן מבטאות יתר דמוקרטיזציה, אך גיוסי ההון יכולים ליצור ההבדל בין מועמדים ריאלים למי שאינם ריאלים, ללא כל קשר לאיכותם הסגולית.
ביחס לכנסת מוצעות מספר הצעות, ביניהן: "שיפור הפיקוח הפרלמנטרי על הרשות המבצעת", שכפי שהוסבר קודם מדובר בכשל מובנה מעצם המשטר הפרלמנטרי קואליציוני.
הצעה אחרת נסבה על "הגדלת מספר חברי הכנסת" (עמ' 16), ומאידך-גיסא צמצום "מספר השרים ולקבוע כי בממשלה יהיו 18 שרים לכל היותר, להגביל את מספר סגני השרים ולשריין מגבלות אלה בחוק יסוד ברוב של שני שליש" (עמ' 26). מחברי המסמך ממליצים "לשריין הגבלה זו בחוק יסוד: הממשלה. השריון בחוק היסוד מאפשר להסיר את המגבלה רק ברוב של שני שלישים" (עמ' 36). נכון ש-80 חברי כנסת הם מכשול רציני לשינוי חקיקה, אבל כשיהיה צורך בהגדלת הממשלה, לא מן הנמנע שיהיו תרגילים מתרגילים שונים להבטחת רוב לשינוי זה.
ביחס לגודל הפרלמנט ביחס לאוכלוסיה, מובאים נתונים של 13 מדינות שאוכלוסייתן בין 4 מיליון עד קרוב ל-11 מיליון לעומת כ-7 מיליון בישראל. על פניו, יש ממש בטיעון אולם היה רצוי להביא מהספרות המחקרית הערכות מאותן מדינות על תפקוד הפרלמנט נוכח גודלו באותן מדינות. דומה שבולגריה, בעלת 240 חברי פרלמנט ואוכלוסיה של 7.4 מיליון נפש, מהווה מודל אינפלציוני לעומת ישראל בעלת אוכלוסיה כמעט זהה עם מחצית חברי הפרלמנט (עמ' 26).
בהתייחס לסוגיית המשילות במבט על הממשלה, טוענים המחברים שהפגיעות "של הרשות המבצעת בישראל אינה נגזרת של דפוס המשטר הפרלמנטרי, אלא תוצאה של השיסוע בפרלמנט ושל העדר הסכמה בכל הנוגע לפתרון סוגיות מהותיות" (עמ' 32). אולם המחלוקות האידיאולוגיות בפרלמנט יימשכו ולא ניתן מבנית לנטרלן, אך המחברים בכל זאת מאמינים שבאמצעות רפורמות ניתן לשפר המצב וטוענים ש"מוקד הבעיה היא פעולתם של הסדרים מוסדיים, אשר אינם מעניקים תמרוץ מספיק להקמת שותפיות יציבות ומחייבות" (עמ' 32).
ההצעה הראשונה נסבה על "קביעה בחוק שתעניק זכות ראשונים להרכבת הממשלה לראש המפלגה שזכתה במספר הקולות הגבוה ביותר" (עמ' 32). אולם מה המשמעות והמשקל של מתן אפשרות ראשונים לראש המפלגה הגדולה ביותר? הרי הוא אמור ליצור קואליציה לצורך הקמת הממשלה, וכשאין לו רוב, אין הוא יכול להקים ממשלה וכך היה עם
ציפי לבני. מתן זכות הראשונים אינו פוטר את הצורך ברוב לממשלה משך כל זמן כהונתה. הטענה שזכות הראשונים תעודד "את המצביעים לתמוך באחת המפלגות הגדולות, שרבים הסיכויים כי יתמודדו על הזכאות להרכיב ממשלה. הסיבה לכך היא, שהקשר בין ניצחון בבחירות לבין הזכות להרכיב ממשלה יהפוך לברור וודאי יותר. צפוי גם, שמנגנון זה יעודד מפלגות לחבור זו לזו טרם הבחירות" (עמ' 33). מדובר בטענה שאין לה על מה לסמוך. הממשלה הקואליציונית תמשיך להתקיים ומצביעי המפלגות השונות (למשל: מרצ, שס, ישראל ביתנו) לא ישנו את הצבעתן נוכח אפשרות שמפלגה גדולה א' (למשל הליכוד) תרכיב ראשונה את הממשלה או מפלגה גדולה ב' (למשל קדימה).
במסמך יש הצעות נוספות וגם חשובות, כמו למשל שינוי שיטת הבחירות, "תריסר אזורי בחירה רב נציגים" (עמ' 38), ותרומה להבנת הצעה זו טמונה בטבלה משווה של שיטת בחירות, מספרי אזורי בחירה ואופי ההצבעה ב-35 דמוקרטיות במערב (עמ' 41-40).
למעשה, הדיון בשינוי שיטת הבחירות מלווה את הכנסת מהעשור הראשון שלה, ודומה שהוא ימשיך ללוות אותה. בשורה האחרונה, גם אם ההתרשמות שמדובר במסמך אפוי בחלקו יש בו בכל זאת תרומה לדיון חשוב ומרכזי על אודות משטר מדינת ישראל.
