מאמרִי "פאשיזציה? - זו רק ההתחלה" שהופיע באתר זה (23.5.2011), גרר תגובות טוקבקיסטיות שחלקן הזכיר לי "מאמרים" של חרפות והגידופים והזמנה לרצח שכותב "זמר" מתוסכל אחד, טָלֶה-פלא, שפעיותיו די בהן כדי להצמית אחו ודשא ברחבי ארצנו. מאמריו של טָלה-הפלא הלזה מזכירים לי מאמרים ודיבורים שכתב ונאם צָיָר גלויות מתוסכל אחד. המגיבים והטָלה, ודומיהם, לא כולם דתיים המה. אלא שבהטפתם להרוג ואף להשמיד (כלומר להרוג בהקפים בעלי משמעות סטטיסטית) ישראלים הנחשבים על ידם כבוגדים, הם מחרים-מחזיקים הקיצוניים שבמחנה הדתי-לאומי. שָם לבושות ההרמזות אודות הריגת ישראלים יהודים בעטיפה דתית, הלכתית. רמיזות? בדרך כלל נעצרים הדברים שם. הרמיזות והאינסינואציות נכתבות ונשמעות, והן עשויות להוליך - ומוליכות - לקריאות מפורשות יותר, כאלה שאת המסר שלהן אפשר לבטא בלוגו שהומצא כרגע לצורך זה: הרוג בחילונים והצל את ישראל. קריאות האיבה הקטלנית של הרבנים חניכי ההמיספרה המפד"לית הן שיטתיות, מנומקות וקוהרנטיות; צווחות השיטנה של טָלה-הפלא החילוני הפועה השמדה ושל עמיתיו, אינן כאלה. הקריאות החילוניות הגלויות והאנונימיות הן אולי בגדר כתובות גראפיטי של תחנות אוטובוס, אך אין לזלזל בכוחן ואין להקל ראש באדי הצחנה המתאבכים מהן. מדוע? כיוון שהן יוצרות סינרגיה מסוכנת בבואן כגיבוי לפסקי הרבנים, או בהיותן מגובות על ידם. במאמר זה אעסוק דווקא בשיח האיבה הדתי. את פעיות השיטנה הטָלי-פלאית נעזוב כאן, לפי שעה. כאמור לעיל, הטפה ודיבור על הריגה, ברמה כזו ואחרת של גילוי לב וכוונות, שנשואיה הם החילונים כולם או ציבורים מתוכם, אכן נכתבות בקרב הימין הדתי. אם נכתבות הן בגלוי, אפשר להניח שהן נאמרות, וביתר תכיפות ובהירות, בדלתיים סגורות.

להלן דוגמאות אחדות. מדכאות ומפחידות, אבל כאלה שלא ניתן להתכחש לקיומן ולמשמעותן:

הרב ישראל טאו, ראש ישיבת 'הר המור' החשובה מאוד, מבדיל בין יהודים ליהודים. בבשורה על-פי טאו, ישנם יהודים שהם "זרע אדם" וישנם שהם "זרע בהמה": "הגאולה תבוא באופן ש'זרע אדם' לחוד ו'זרע בהמה' לחוד. הביאור הוא, שייווצרו טיפוסים של אנשי מעשה, חילוניים, חומריים, וההשלמה שלהם תבוא מ'זרע האדם', [שהם] האדם מצד מעלתו הרוחנית. הטיפוסים האלה צריכים להשלים זה את זה. אנחנו לאו יכולים בלי 'בהמה'. ובוודאי לא יכולים בלי 'זרע אדם'. כאשר 'זרע האדם' לא יוצא אל הפועל - 'זרע בהמה' מגיע לאן שמגיע, באופן הגרוע ביותר. אנחנו רואים את זה בעינינו. בישיבה בונים את הצורה הישראלית האמיתית, את זרע האדם". אכן, אין כאן קריאה להרוג חילונים. אך סיווגם כ"זרע בהמה" מעלה על הדעת סיווג יהודים בדרגה גבוהה יותר: זרע אדם, אף כי אדם תחתון, אונטרמֶנטש. הארומה, חברים, ארומת ההרג ההיא מדגדגת באף. גישתו הרכיכית-לכאורה של הרב טאו העלתה את חמתו של הרב ישראל אריאל-לייבוביץ', רב בכיר בישיבת יצהר. לייבוביץ' כתב מאמר המתפלמס בשצף-קצף עם גישתו הרכה מדי של הרב טאו אל החילונים. כותרת אחד מפרקי המאמר היא - "הסכנה הקיומית שבאיבוד השנאה". בין השאר כותב הרב כי מי שניצב "לעומתנו" הוא מעין קוף שנשמתו מתה. אנשים אלה הם בבחינת - "איום התוקף בכל מישורי החיים (הדגשה במקור)... אין כאן גוף צמא חיים המחכה לנשמה שתפקוֹד אותו... אלא גופה הודפת חיים וניזונה מצל של חיים, בחינת קוף המרגיש מאויים מנוכחותו של אדם [הדגשה שלי, י.ח] ... נראה שהחוברת (של הרב טאו) מנסה לצייר את עם ישראל כפוסחים על שתי הסעיפים, בעוד נביאי הבעל שייבאו תרבות זרה מבחוץ משתלטים עליהם באופן חיצוני, ואך כך צריך לשנס מותניים כאליהו הנביא ולהוכיח לעָם עִם מי האמת...". הרב אריאל לייבוביץ', איננו מפרט מהו "שינוס מותניים" נוסח אליהו הנביא,שוחט 400 נביאי הבעל, אך ההקבלה ברורה, והרמזים שקופים לקוראיו של הרב. הרב ממשיך: "מלחמת אחים הוצגה כסוף העולם, בגלל החשש שנפרק את המדינה. משפט שלמה - כך נאמר, כבר הוכיח שמוטב לתת לאם זרה את הבן החי. אבל האמנם? האמנם אנו [הם אלה] שבידיה חיֹה יחיה?". הרב מוביל אותנו לאסופת חזיונות של "מלחמת אחים" שלא היו אלא שחיטות המוניות של חוטאים בידי צדיקים המקנאים לַשֵם: "האם לא מצאנו לאורך ההיסטוריה את שבט לוי משתבח במלחמת אחים לעיתים בצדק, [כמו] לאחר חטא העגל, ולאחר מיתת אהרון ובזמן מתתיהו, ולעיתים באופן שקשה לשפוט, כמו במקרה פילגש בגבעה". ואם בכך אין מסר השינאה המתורגמת לאלימות מחודד דיו, מוסיף הרב אריאל-לייבוביץ' ומכנה את האליטות החילוניות "עמי הארצות"; "עמי ארצות" שמנווטים את כל החברה הנוהה אחריהם לאידיאולוגיה כפרנית. ליבוביץ'-אריאל זועם על הרב טאו, על שהוא מתעלם מתפקידן העם-ארצי של האליטות, ומתעלם מדברי חז"ל שאמרו על עמי הארצות כי "מותר לנחרם (לשחוט אותם כחזיר) ביום הכיפורים שחל בשבת, וראוי לקרעם לגזרים כדג". אכן, אריאל-לייבוביץ' לא קורא לשחוט חילונים ביום כיפור החל בשבת, אלא רק מאזכר את הרב אלעזר והצעתו הנוראה הזו, שהיא ביטוי לשינאה צרופה, קצופת שפתיים, יהירה. אולם המסר המצטבר של דבריו איננו קריאה של שבת-אחים-גם-יחד עם החילונים, אלא לשינאה. שינאת השוחט/נוחר את החזיר הנחוּר; שינאת הקורע את הדג הנקרע בידיו. רבקה שמעון, שמאמריה פורסמו ב'הצופה' ובאתרי ציונות דתית שונים, כתבה (ב'הצופה', 2.7.2006), מאמר ובו היא מתארת את החילונים כווירוס: "זרעי הכפירה בתורה ובמורשתה הם עניין זמני בהיסטוריה של עמנו - לא יותר ממאה שנה. משפחה גדולה, בריאה, שחלק ממנה נדבק בווירוס, לא נכנעת למחלה. הבריאים במשפחה יתגייסו בחירוף נפש להציל את המשפחה וערכיה, ולא יאפשרו לחולים לנהל להם את החיים..." הרב יוסף אליהו כתב בעלון השבת "עולם קטן - שבועון לצעירים", כ"ב שבט תשס"ו: "יהודי הנושא את נגיף החילוניות הוא בעצם פצצת זמן מהלכת... את החילוניות מצווה לשנוא ולבער מתחת השמיים..." הרב שמואל טל, מחשובי הרבנים החרדים-לאומיים ('חרד"ליים, במינוח הרווח בציבור הדתי): "עלינו להפנים שהתרבות החילונית היא האוייבת הגדולה ביותר שקמה לנו מזה מאות רבות של שנים". הרב טל אינו קורא להרג חילונים, אבל מסקנה זו עשויה להיות נחלת קוראיו: בעקבות הצבתה של החילוניות בשלב גבוה מהשוֹאה (בדירוג אסונותיה של היהדות), עשויים המתחנכים על ברכי תורתו והטפותיו להסיט את שנאתם מהאויבת, לבעליה: מהחילוניוּת לחילונים. הרב ותלמידיו וכל אדם סביר לא יעלו על דעתם כי ניתן לנתק את הזהות נאצים-נאציזם. כיצד, אם כן, ניתן להפריד את החילונים מהחילוניוּת? נמשיך את רצף ההיקשים, ונשאל: אם החילוניות היא אויבת גדולה מהנאציזם - 'האויבת הגדולה ביותר שקמה לנו מזה מאות רבות של שנים', כדברי הרב - האם אין נשאיה, חילונים, מסוכנים יותר מהנאצים?. התבטאויות של רבים בימין הדתי מוכיחות כי ההיקש הקוהרנטי שהוצע כאן איננו בהכרח סאטירה מטורפת. פרופ' לספרות-משפטן-מוסמך לרבנות הלל וייס, שאמר כי השוטרים הישראלים גרועים מגרמנים, גוזר את דינם של אנשי "שלום עכשיו", חילונים שבחילונים: "כל מה שנאמר בהלכה ובתפילה על הבוגדים ועל המוסרות, על המינים ועל המלשינים - הכל נאמר עליהם".[הדגשות שלי, י.ח]. בלשון ה'קודים הסמויים' של יהודי דתי, זוהי אמירה שפירושה כי דין אנשי 'שלום עכשיו' הוא מוות. כך - על-פי הרמב"ם - את המינים (כופרים) "מצוה להורגן", ישירות בסיף, או בתחבולה. בעקבות הרמב"ם אומר גם השולחן ערוך כי את המינים יש להרוג, ואף ללא בית דין, "וכל הקודם זוכה". על המינים ועל המוסרים אמר הרמב"ם כי "מצוה לאבדן (להורגם) ביד, ולהורידן עד באר שחת". על המינים והמלשינים מקלל כל מתפלל יהודי, פעמים אחדות מדי יום: "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה וכל הזדים כרגע יאבדו". זיהוים של אנשי "שלום עכשיו" עם המינים והמלשינים מבִּרְכָּת המינים שבסידור התפילה, אינה קריאה מפורשת להריגתם. ואולם קביעתו של וייס כי "כל מה שנאמר בהלכה ובתפילה, עליהם נאמר", מוסיפה משקל של קדושה רמב"מית לפסיקת ההלכה שיש לקום ולהורגם - "וכל הקודם זוכה". וייס שיגר גם רמז שקוף יותר, שעשוי להיקלט בקלות רבה יותר במוחם הנסער של הקנאים בסביבתו הרעיונית. על מצעד הגאווה בירושלים, ב-2006, כתב וייס: "כל אמצעי קנאי כמו של פנחס, כשר כדי לטאטא את הזוהמה הזו" [הדגשה שלי, י.ח]. דבריו של וייס כוונו, כמובן, לפנחס, הקנאי התנ"כי, שהרג בקנאותו את זמרי בן סלוא ואת שכובתו המדיינית [במדבר, כ"ה]. את זאת יודע היטב הציבור הקשוב לדבריו של וייס, דובר ה"סנהדרין" המחודשת. ייתכן שההזמנה - של וייס או של בעל מקלדת אחר - לפנחסאות אקטיבית, הגיעה באופן כלשהו גם ליעקב טייטל מאלון שבות, החשוד ברצח ערבים ונסיונות לרצח יהודים. על אפשרות זו תעיד כותרתם של כרוזים שהפיץ טייטל בירושלים: "אם בעזרת ה' נהיה כמו פנחס!". בכרוז קורא טייטל להרוג את ה"סדומאים", אנשי הקהילה ההומו-לסבית, "הבהמות הרשעות האלה". להמלצתו של וייס על דרכו הקטלנית של פינחס הקנאי, עשויה להיות משמעות מוספת של הזמנת ביצוע, בשל היות שייס דובר ה"סנהדרין" המחודשת, ודיין ב"בית הדין שהל הסנהדרין לענייני עם ומדינה". אמת, התייחסותו האוהדת להליכה בדרכו של פנחס, הקנאי הקטלני, נאמרה במסגרת שאינה תורנית. אבל המוניטין של ה"סנהדרין" המחודשת עשוי למצֵב את אמירותיו המתלהמות של וייס בקונטקסט בר משקל, חרף נטייה רווחת להגחיך את הגוף הזה, שוייס הוא דוברו. פרופ' וייס גם מדבר לעתים בלא שהוא מסווה את דבריו במסכים ומסיכות שכל איש דתי מסירם מייד. כשהוצאו בתו ומשפחתה מביתם בחברון, הוא הבטיח למפקד חטיבת חברון כי נכדיו "ינקמו את נקמתם בכל החלאות היהודיות אם הם לא יעשו תשובה". למח"ט עצמו הבטיח הפרופ' לספרות מוות, ולאחר מכן התגאה בהבטחתו קצופת השפתיים: "אמרתי לו וקיללתו אותו שאימו תהיה שכולה, שאשתו תהיה אלמנה, שבניו יהיהו יתומים, שהוא ימוגר במלחמה הבאה, שזכר לא יישאר ממנו ויוסח מן הארץ". הפרופ' מתיז השינאה התנצל אחר כך, ונימק את האיומים הללו באיבוד עשתונות. אלא שדבריו האחרים, מהם הובאו כאן דוגמיות אחדות, מוכיחים כי איבוד העשתונות לא הניב התבטאות מטורפת שאין מאחריה דבר. אמירותיו ה"שקולות" של הפרופסור לספרות מעידות כי איחולי המוות והבטחת הנקמה הנוראה למח"ט ודומיו,היו פליטה מוקדמת: פליטה בלתי יזומה של כוונותיו האמיתיות של הפרופסור לספרות: פנחסאות אקטיבית. הרב דב שטיין שותפו של הרב-פרופ' לספרות הלל וייס בהקמת הסנהדרין החדשה, וחבר נכבד בה, הוא בוטה, גלוי וישיר יותר, בדברו על הריגת חילונים, אותם הוא מכנה מומרים. על מחללי שבת הוא אומר: "אם תישאל השאלה 'האם במשטר התורה מחלל שבת דינו סקילה?', התשובה היא כן רבתי". על כפירה הוא כותב: "(ישנם האומרים כי) מי שמתנגד בהשקפתו או במעשיו לתכלית הבריאה לפי התפיסה התורתית יש להשמידו. (ואכן) כלפי איש כזה יש לנהוג לפי המקובל בכל חוק שורר בעולם, על-פי חומרת העבירה, עד עונש מוות". ועוד: "(ישנם האומרים כי) הכופר בתורה אינו משול לפצצה מתקתקת. השקפה אמיתית - אכן אפיקורסות ומינות היא בגדר פצצה מתקתקת. איש או אישה הנגועים בהם מסוכנים לאנושות כולה" הרב שטיין מדמה את היהודים כולם לחיילים בצבא השם. "תפיסת העולם היהודית היא תפיסה של צבא. (...) אנו צבאו של הקב"ה עלי אדמה. (...) חייל לא יכול להתפטר מצבאו. ... לכן גם בכל צבא נוקטים צעדים תקיפים מאוד כפי משתמטים. עריקים וכיו"ב. גם אם הם מכריזים על 'התפטרות' ". הרב שטיין מודע לבעייתיות שבהריגת ה"עריקים", החילונים שזנחו את צבא השם. עיקר הבעיה, לדעתו היא שרובו של העם כיום הוא חבר "עריקים"-חילונים. על כן, הריגת החילונים כולם אינה אקטואלית כיום: "הבעיה המרכזית [בהשמדתם ההמונית של הפוגעים בתורה ובשבת] היא שאנו במצב של צבא שהוכה קשות גם בחללים בפועל [וכיום עמנו מונה רק אחוז מזערי משהיה אמור להיות] ... וגם מן הבחינה המורלית. במסגרות ששרדו חלה התפוררות של יחידות שלמות ["עריקים" היוצרים לחילוניות ושמד] ... מה יעשו מפקדים כאלו?! אם ידונו את כל הבורחים והבוגדים למיתה, הרי הסיכוי לבנות את הצבא מחדש במתכונת קרובה לכוחו האחרון לא תצלח אלא כעבור דורות. זה הוא שורש ההבנה של התלבטותם של מנהיגי ישראל = חכמינו, בבואם לאמץ דרכי התנהגות וחשיבה ביחס למומרים (חילונים)". כהמשך לגישה זאת של דחיית הריגת החילונים לימים טובים יותר, הרב שטיין מתייחס גם לַטיעון כי רב אחר, אליעזר ולדנברג, תמך בהריגת חילונים. תשובתו לטענה: "הציטוטים (מדברי ולדנברג) מגמתיים, חלקיים ומסלפים את כוונת הרב. אם כי בוואי נכון שבמצב דברים חברתי אחר, כלומר לכשעם ישראל יעשה תשובה, השקפות כאלו עשויות בהחלט להתעורר מחדש". ועד אז, הבה ונשלב ידיים, נפצח במחולות חסידיים. נחייך באושר בעודנו מובלים אל מלכות השמיים, ונפלבל בעיניים מסומאות אל מול השיפעה הדתית המחממת את לב האומה, בדרכה לפוצצו.