האם אתם חיים בתחושה שאתם לא מסוגלים למצות את הפוטנציאל שלכם במקום עבודתכם? האם כמעט כל מטלה שדורשת התמדה מתמשכת, נעצרת באמצע, ואין כוח לסיים אותה? האם נמאס לכם לשמוע ביקורת על כך שאתם לא מסוגלים לשבת במקום יותר מרבע שעה? האם אתם מוצאים את עצמם מסוכסכים, ללא צורך, בנסיבות שטותיות? האם חברים מאשימים אתכם שאתם לא נותנים לסיים אף משפט? האם אתם מרגישים שכל גירוי חיצוני מסיט אתכם מהעבודה אותה אתם מבצעים? האם אתם מאחרים כרוניים, שוכחים להתייצב לפגישות, מאבדים חפצים ומבזבזים שעות על-מנת למצוא אותם?
קרוב לוודאי שאתם סובלים מהפרעת קשב וריכוז.
המונח "הפרעות קשב וריכוז" החל לחלחל לתודעה הציבורית רק ב-20 השנים אחרונות. לפני-כן, הפרעה זו הייתה ידועה כפגיעה מוחית מינימלית הקובעת עובדות מוגמרות לגבי תכונותיו של האדם ובהחלט לא משהו שאפשר וצריך לטפל בו.
המבוגרים של היום, מעל גיל 40, יגידו: "בזמננו לתופעה קראו שובבות, עצלנות, חוסר מוטיבציה וכו'", שכן, הדיון המרכזי בציבור, בנוגע לתופעת קשב וריכוז כיום, סובב סביב הטיפול באמצעות התערבות תרופתית בבעיה (או במילים אחרות: ריטלין - כן או לא?) רבים מאמינים כי הפתרון נמצא בתחום המשמעת, כוח רצון ואחריות של הפרט, ללא תרופות. הדיון הציבורי ממוקם בנוסף סביב מוסריות ההתערבות ה"כימית" בחיי ילדנו. אני, כרופא וכאבא, מחזיק בדעה חיובית להתערבות תרופתית, כל עוד היא נעשית בצורה זהירה, מושכלת ותחת פיקוח של אנשי מקצוע מיומנים בתחום.