אם הייתי צריכה לבחור הצגת תיאטרון אחת ויחידה כדי לראות במהלך 12 חודשים או יותר, הייתי בוחרת את דון ג'ואן בתיאטרון גשר. בגלל התיאטרון, השחקנים והמוזיקה וכמובן בזכות מולייר וכל מאות האמנים שהשתמשו בנושא.
האגדה על דון ג'ואן, אציל, מפתה סדרתי שכל הנשים נופלות ברשתו, מקורה בעיר סביליה שבספרד של המאה ה-14. אגדת העם שעוברת מדור לדור מספרת על הגבר השרמנטי, הערמומי, החלקלק, הבוטח בעצמו, המקסים, הנוכל, האגואיסט, התאוותן והמשכנע, שמצליח להשכיב כל אישה שהוא חושק בה, בלי יוצא מן הכלל. בכל השפות, בכל סוגי הביטוי האמנותי: ספרות, מחזאות, שירה, מוזיקה,ציור, קולנוע בלא פחות מ-500 יצירות עד הים - ועוד היד נטויה.
דון ג'ואן, מהלך לו ברחבי אירופה, משרתו הנאמן צמוד אליו כמו סנשו פנשה לדון קישוט, משתעשע בתאוות המין שלו, מבטיח הבטחות חתונה לכל נערה יפה, מכל מעמד חברתי, בורח מאהובותיו לאחר שגנב את ליבן ותומתן וממשיך לו כך הלאה, מעיר לכפר מיער ולנמלי הים. בינתיים הוא גם הורג אדם, אחד לפחות (מקרובי הנשים שחוללו, שבאו להורגו), מחלק מטבעות זהב ומשתעשע. בעיקר הוא מתהלך כאינדיבידואליסט, חסר אמונה באלוהים בתקופה בה תופעה כזו כמעט ולא קיימת, בה כולם יראי שמיים. דון ג'ואן הוא אתיאיסט, לועג למאמינים באל, לועג לאל, חסר פחד משכר ועונש, מאמין רק בהגיון (לוח הכפל). אחרי שרצח את האדם השני במהלך מסעותיו הוא נבהל לרגע ואומר: "טוב, יש לי עוד 30 שנה לדאוג לנשמתי".
בתיאטרון גשר, מגישים קומדיה שיש לה רגעי שמחה אמיתית, צחוק וחדווה וגם רגעי עצב עם אימת השדים, השטן והגהנום. יש לנו שני שחקנים ענקיים: סשה דמידוב בעל דמות של דוריאן גריי, צעיר נצחי ודביר בנדק. שניהם, האציל ומשרתו הם צוות רהוט מאומן בתנועותיו ובמשפטים מתורגמים היטב (בנוסח מחזה שנכתב על-ידי טירסו דה מולינו לפני מולייר. זה האחרון כתב את המחזה בשנת 1665). סשה דמידוב בעל התנועות האציליות והגוף המעודן, יש לו את כל התכונות של האציל האלגנטי, המתנשא, המחזר בקלילות אחרי נשים וממיס את ליבן וגופן, מחלק הבטחות וטבעות אירוסין, מסתלק בבהילות מכל התחייבות שמעולם לא התכוון אליה, מקומם נגדו את כל הגברים וכל הנוצרים המאמינים. לדון ג'ואן המשועשע ואוהב היין האוכל והנשים אין חרטות, הוא לועג למשרת שמנסה להזכיר לו כי ייענש וילך לגהנום. המשרת, שאף הוא בעל קסם גדול מהממוצע האנושי, הוא איש העדר שחושב "כמו כולם", פחדן טיפוסי, חנפן שנזרק לבסוף על-ידי הבוס.
מחזות על-פי דון ג'ואן
בעניין מולייר שהיה גם מחזאי וגם שחקן בלהקה נודדת שמקורה בפריס, הצופה תמיד יישאר פעור פה מכישרונו להציג ולתאר את האופי האנושי על כל גווניו ושחיתותו במחזות שכתב לפני מאות שנים. גיבוריו, הצבועים, השקרנים, המתחזים, אוהבי הבצע, ההיפוכונדרים, החנפנים, הקמצנים, התאוותנים, כך הוא ראה, מפוכח ומעמיק את האדם על תכונותיו המכוערות שלא משתנות לעולם.
דון גו'אנים יש בלי סוף בעולם, כאז כן היום, כמו שיש בשפע, שקרנים, חנפנים, קמצנים, רודפי בצע, צבועים, ציניים, שקרנים וכאלה שימכרו את אמא ואבא שלהם למען בצע כסף, מין ושלטון. כאלה לא חסרו מעולם ואולי אף התרבו בימינו. מולייר כמו קודמו טירסו דה מולינו, הוא כרגיל הכי אקטואלי והכי 'אפ טו דייט' שאפשר. הווריציה של תיאטרון גשר, מרתקת, מסקרנת, מרגשת ומעניינת, דקה אחר דקה בתוך התלבושות, התפאורה, הכוריאוגרפיה והמשחק ולצלילי דון ג'ובני של מוצרט, אדית פיאף, ומוזיקה אנדלוסית וספרדית, ורוק אנד רול. זו הצגה שאכן מעניקה את אותו קסם-מגי של תיאטרון שבזכותו קיים התיאטרון כאמנות המושכת קהל מאז ומעולם.
הבמאי הבולגרי אלכסנדר מורפוב עשה הצגת תיאטרון גשר טיפוסית, והוסיף מכישרונותיו וניסיונו את הנופך הטרגי, המתאים לדון ג'ואן שמצפצף על כולם, חכם במיוחד, אינדיבידואליסט נצחי שיש לו רגעים אחדים של אימה, פה ושם. ברגעי האימה מכוח עליון שהוא לא מאמין בו, מתחמק דון ג'ואן במהירות וחוזר להיות דון ג'ואן שמאמין רק"בלוח הכפל" ורק בהנאות הגוף, הוי העונג המענג של הנשים - זה שהכי מעסיק את דון ג'ואן שלא מאמין בנשמה או בכוח עליון.
דון ג'ואן הצגה שהתחילה בגשר בינואר 2011 משחקת לפני אולמות מלאים של קהל בכל גיל, שמקבל על הבמה, קלסיקה מטורפת, מצחיקה, כואבת ומרהיבה. אני הצטערתי כשההצגה (הארוכה) הסתיימה.
