אחת התוכניות האיכותיות המשודרות כיום בטלוויזיה היא "המקור", אותה מנחים
רביב דרוקר ועפר שלח. לפני כחודש הוצגה בתוכניתם כתבה על אחד הסיפורים המוזרים שראיתי מעודי. מדובר בסיפורם של ארבעה קטינים יהודים שתקפו באכזריות, במרכז ירושלים, שני צעירים ערבים והביאו למותו של אחד מהם.
הכתבת נסלי ברדה שיחזרה את המעשה יחד עם חברו של ההרוג, מוראד ג'וליאני, אשר נפגע באותה תקרית. ברדה השוותה בין מקרה זה למקרה רציחתו של
אריק קרפ בחוף ימה של תל אביב על-ידי שלושה צעירים ערבים מהכפר "ג'לג'וליה". ברדה מצאה שארבעת היהודים הורשעו בהריגה לעומת שלושת הערבים שהורשעו ברצח, ומכאן היא הסיקה שהפרקליטות מתאכזרת לערבים.
הפרקליטות מטפלת בעשרות (אם לא במאות) תיקים של רצח והריגה. אם תוכנית התחקירים "המקור" הייתה לוקחת מספר תיקים ומשווה ביניהם וכתוצאה מכך הייתה מגיעה למסקנה שקיימת הטיה לרעה לכיוון הערבים, אפשר לקבל את זה. אך להשוות שני מקרים שונים שקרו בנקודת זמן זהה, זה לעג לרש. נכון שמקרה זה לא זכה לבולטות הראויה בתקשורת, אך צריך היה לבדוק מדוע זה קרה. עבודתה של נסלי ברדה הייתה טובה אך לא שלמה.
ביום ראשון שודר במסגרת התוכנית "הסיפור האמיתי" סרטו של הבמאי ישרי הלפרין "זכות אבות". הסרט מתאר את מאבקם של ארבעה גברים על זכותם לקבל הסדרי ראייה הוגנים על-מנת לראות את ילדיהם הרכים. אין ספק, מדובר בנושא ראוי אשר לא מקבל מספיק בולטות בתקשורת. אך גם כאן, כמו במקרה שהוזכר לעיל, נעשתה חצי עבודה.
הסרט לא מסביר מדוע החוק הישראלי מפלה גברים לעומת נשים, איך נוצרה בעיה זו אשר נוגעת בגברים רבים, ולא הוצגו מסקנות ועדת שניט אשר קבעה בפברואר 2008 שהילד לא חייב ללכת לאימא כפי שקובע חוק "חזקת הגיל הרך".
חבל שהבמאי הלפרין לא נעזר בכתבתו של במאי אחר, דוד דרעי, אשר תיאר את מסעה של חברת הכנסת ממפלגת קדימה
יוליה שמאלוב ברקוביץ' שהחלה להילחם למען הגברים ומשלמת על כך בנידוי אישי ומקצועי.
הרבה סרטים תיעודיים חוטאים בכך שהם לא מציגים את הבעיה על כל זוויותיה השונות ובכך מקשים על קהל הצופים להזדהות עם תחושות יוצרי הסרט.
