השבוע נראה כי חיידק התקשורת לא נמנע גם מלהתדפק על דלתות ביתו של ראש המוסד לשעבר,
מאיר דגן. זה החל באמירותיו לזכות משפחת עופר, על כך שכולנו עושים למשפחה כה יקרה וחפה מכל פשע לינץ' תקשורתי, והכל בגלל שלכאורה אונייה השייכת באחד מגלגוליה למשפחה, העזה להתקרב לאירן יותר מן המותר. אך הנ"ל עוד המשיך באמירתו על כך שמדינת-ישראל פוסעת בנתיב הלא-נכון בכל הנוגע לעימות עם אירן ועם הגרעין של אירן. בפועל, מאיר דגן לא חשף דבר שלא ידענו לפני כן. עם זאת, גם כשאתה נותן דרור לפיך, עליך לזכור מאיזה מעמד אתה מגיע.
מאיר דגן סיים את תפקידו בארגון המוסד רק לאחרונה. בכך סיכם דגן שמונה שנות שירות. לכאורה, סיום תפקידו המוקדם התרחש "הודות" לחיכוכים שהיו לו עם משרד ראש-הממשלה בכל הנוגע לניהול המערכה מול אירן. מכאן אולי ניתן להבין את פשר דבריו של דגן השבוע. דגן עשה את מה שעשו כל קודמיו. הוא סיים את תפקידו - כעת הוא אינו מחויב לדבר - והחליט שזה הזמן להתבטא ולומר את מה שנשאר בבטן המלאה גם ככה ממהלך השנים האחרונות. מותר לו לעשות זאת, וזה אף ראוי. כך עושים בעלי-תפקידים ציבוריים רבים, ולכן גם העניין רק עולה עם סיום תפקידם.
לטענת דגן, תקיפה באירן היא אופציה שיש לבחון אותה רק אם לא תהיה ברירה אחרת, וכעת יש עוד ברירה. ובכלל, כל ההיטפלות הזו למשפחת עופר על כך ששברה את המצור שהכריז העולם הנאור על אירן ועל הסחר עימה, היא בריחה מכל פרופורציה אפשרית. בפועל, לא דובים ולא יער.
כששמעתי את דבריו של דגן, התקשיתי שלא לתמוה על קנקנם. בכל-זאת, מדובר באחד מראשי המוסד האלימים יותר שידע האירגון. מהלך שמונה שנות שירותו בראש הארגון התרחשו המבצעים והפעילויות היותר קטלניים שידע הארגון. המבצעים שכשלו חלקית יוחסו לכאורה לארגון וחשפו שיטות פעולה רבות שהמוסר אינו עומד בקו אחד עימן. בעייתי לקבל אמירות שכאלה מכיוון דגן. אמירות שתכליתן ידידות, אחווה ואהבה. אמירות שלכאורה מצביעות על כך שהעולם הערבי מוכן לקבל את הנאורות ואת המודרניזציה המערבית. שלמעשה,
אחמדינג'אד איננו מעין היטלר בן-זמננו, כי אם סתם ילד קטן ומפוחד שיורה כדורי סרק לכל הכיוונים. נראה מדבריו של דגן כאילו מדובר באדם שתמימותו גברה על ידיעותיו, על אדם שנחת רק השבוע במזרח-התיכון הבעייתי, המתוח והבוער.
נשאלת השאלה - היכן אחריותו של ראש המוסד היוצא לפעולות האלימות שלכאורה יוחסו לארגונו? האם היה שם מישהו בכל השנים האחרונות עם אצבע על ההדק, שהכריח את דגן לבצע את שביצע? מסופקני. שלא לדבר על כך שבפעולות אלו לא היה זכר לשלום ולאחווה עליהם מרבה דגן לדבר, כי אם אלימות ברוטלית וחיסולי-חשבונות גרידא.
במאמרו של
רביב דרוקר בבלוג שלו, נטען כי מדובר בטקטיקה חכמה שטרם השכלנו להבין אותה. דרוקר טוען כי דווקא דגן שתרם כה רבות להעלאת התרעת מדינת-ישראל כלפי המדינות הסובבות אותה, מבצע כאן מעין "ספין", פסיכולוגיה הפוכה. הוא מרבה לדבר על תקיפה עתידית באירן רק כדי שאחמדינג'אד לא יילך לישון בשקט במיטת האפיריון שלו בטהרן. דרוקר טוען שדגן תומך למעשה בתקיפה, ומדבר עליה על משקל ההיפוך. גם אם הדבר נכון, אני נמנע מלהצדיק שיטת פעולה זו. שיטת הפעולה של דגן אומנם משרתת אינטרסים חשובים למדינת-ישראל, אך יתרה מזאת היא משרתת את האינטרסים של דגן עצמו תחילה. דגן הכריז השבוע על תחילת התמודדותו לכניסה לפוליטיקה הישראלית.
מאיר דגן לא גרם שום נזק בדבריו השבוע. יאמרו ביטחוניסטים רבים כי חרג מסמכותו ודיבר על דברים שהשתיקה יפה להם. חרג מסמכותו? בוודאי. דיבר על דברים שהשתיקה יפה להם? לא ראיתי דבר וחצי דבר שלא היה מרוח שבוע לפני כן על עמודי השער של כל עיתוני ישראל. עם-זאת, הייתי מצפה דווקא מאדם כמו מאיר דגן שיבין את מקומו. אומנם סיים את תפקידו, אך אין הדבר אומר שעליו להתנהג כילד מפונק ומופרע, ללא כל רסן. אומנם אין לו כל מחויבות ולויאליות למערכת, אך קיימת הילה שתלווה אותו עד אחרון ימיו, רק משום שהיה ראש המוסד לשעבר (שלא לדבר על כך שהיה אחד המוצלחים). ובגלל ההילה הזו - גם אם חפצה נפשו להתערות בפוליטיקה המקומית, אין הדבר מצדיק השתלחות חסרת רסן בהנהגת המדינה, שדגן היה שותפה עד לא מזמן.
יש צורה לעשיית הדברים הללו, ועשיית ספק-רומן-ספק-סטוץ עם התקשורת המקומית על-ידי סיפוק כותרות כפי שעשה דגן במהלך השבוע האחרון, היא אומנם צורה שמשרתת את האינטרסים הצרים שלו, אך כזו שגם תפגע בו ובתדמיתו כראש מוסד לשעבר בעתיד. כולי תקווה שבשבוע החדש הבא עלינו לטובה ישכיל מאיר דגן להוריד פרופיל וללמוד את פני השטח ואת פני הפוליטיקה הישראלית. ובינתיים, אאחל לדגן הצלחה רבה בכניסתו לעולם הפוליטי.