"אלו ערגות" - בעיקר שירי אהבה

"רוֹצֶה אֲנִי אֶת תּוֹךְ נַפְשֵׁךְ/רוֹצֶה כִּי תִּרְצִי בִּי" כותב המשורר יוסף כהן-אלרן באחד משיריו (ע' 11). 'הרצייה' הנה תחושה הנגזרת 'מהרגש' ולא פעם אנו חוצים את הגבול, מתוך כמיהת הנפש. שירתו הלירית של המשורר זכה ונוגעת בכולנו ובעיקר אינה מתכחשת אל 'האני'. בין השורות מסתתרת 'ערגה' בראשיתית שאינה מרפה לאורך כל שירי הקובץ. לדוגמה (ע' 60): "בְּלַחַשׁ רוּחַ אֵלַי תָּשׁוּבִי/עַל כְּנַף גַּחְלִילִית עַל סֶדֶק אוֹר//לִשְׁמֹעַ אִם עוֹד הוֹמֶה הַלֵב/שֶׁמָּא אֶפְשָׁר בְּנַפְשִׁי לִנְבֹּר/אוּלַי מִתְגַּחֲלוֹת בִּי הַשּׁוּרוֹת"... באם נתעמק בדפים הבאים נגלה ביצירה (שבע' 12-13) את המשפט הבא: "וַחֲלוֹמוֹת אֵיךְ עִתִּים מִתְגַּשְּׁמִים/וְחַיִּים שֶׁל סְתָם/אֵיךְ נִדְמִים כַּחֲלוִם"... שם גם נכיר היטב את פשר: 'החלום ושברו' - בסוגיית 'הריק' השואף 'למליאות'. ואולם, רחוקים מאד לדידו של המחבר - "חיים של סתם". 'החיים' מבחינתו האישית הם מאבק מתמיד: הן בזרימתן הטבעית, אשר לעיתים - מרגשת וסוחפת עד איבוד חושים. והן, בהליכתן בתלם, אך בסופו - מגיעות למבוי סתום. עצם 'החיווי', אינו מרומז ביצירות שלפנינו. לפיכך, הכתיבה בהירה והשפה הפיוטית קולעת למטרה ואינה נדרשת להיאבק לצורכי קיום. ואולם, לא אחת נחזה בקולמוסו של המחבר את הנטייה להוליך יצירותיו עד בואן אל 'הסף' ותלויות על בלימה. (ממש כמו תהליכים הנוצרים בספרי פרוזה). יתכן גם שנחזה בתפניות חדות של תרחישים המשולבות בתכתיבי הגורל. ולמעלה מזה, נגישותו אל הליך 'הזמן' שאינו עוצר מהלכיו - הינו קריטי בסיטואציה בה המחדל גרם כבר לנזק בלתי הפיך. בנקודה זאת הדרמה מתחוללת. ומכאן, נוצרות סיטואציות הנעות בין ייאוש לתקווה (ע' 45-46): ..."כִּי אִם נוֹפִיעַ פַּעַם וְנִפָּגֵשׁ כָּךְ בְּאַחַת/אֵיךְ תֵּדְעִי כִּי זֶה אֲנִי אֵיךְ אֵדַע כִּי אַתְּ"... ונוצר הרושם שיוסף כהן-אלרן נוטל אותנו לחוות את רגעי 'ההעצמה' של רומן-שירה שמככבים בו (כמו בכל רומן): גבר. אישה. עלילה. אשר מושתתת על אופני החיים הנערכים על-פי אמות מידה של: נאמנות/בגידה. בנוסף בוערת הסקרנות לגבי המשך העלילה שנקטעת, בנסיבות עליו החליט המחבר (בדיעבד) כדי להגיע 'לחסך מקובל', כשהמטרה למשוך את הקורא אל מושב המשכי של חלק א' (אשר זה עתה הסתיים) ואומר לנו: כעת, צפו אל ההמשך בחלק ב'. ואכן, השיר (שהבאנו לעיל) ממשיך בהליך טבעי אל הבטה יותר שיתופית ומעורבת. יוסי כהן-אלרן - מעניק גיבוי מלא לאותה האישה 'האחת': ..."וְאוּלַי אֲנִי שׁוֹאֵל כִּי מִי אֲנִי/ וְאַתְּ לְמִי/וְאוּלַי אֵין בְּכוֹחִי לִהְיוֹת אֶת כָּל עַצְמִי"... האהבה הבלתי אפשרית אשר מלבה יצרים, סופה אצל הגבר (החולם בהקיץ) בא לביטוי רק 'במחשבה על בגידה' (ע' 24-25): ..."זֶה אֲנִי הַכּוֹתֵב/הוֹזֶה חִיּוּכַיִךְ/כּוֹתֵב שׁוּרוֹתַיִךְ הָלוֹךְ וְכָתוֹב". ואילו אצל האישה (הכנועה/אך גם המעשית) סופו 'במעשה המוביל לפורקן יצרים' (ע' 26): "אַתָּה מְשׁוֹרֵר שֶׁל עֶרְגוֹתַי/כּוֹתֵב שְׁאֵרִית הַלֵּב/מֵיתְרֵי תְּהוֹם כְּמִיהוֹתַי/נוֹגְנִים עָמְקֵי הַכְּאֵב". על אותם פרקי ההתרחשויות ניתן כמעט לומר שהם עומדים על גבול 'אוטוביוגרפיה אותנטית' קרי: שואף - ואין. עושה - ויש. עצם הכתיבה מקיפה וחובקת. נוצר מצב בו התפקידים בין הדמויות אישה-גבר משתנה ללא הרף. פעם תפקידו של: הגבר להיות 'נבגד' (ע' 14): ..."וְאָמַרְתִּי עֵינַיִךְ נֶעֱצָמוֹת לְלֵילוֹ/אַךְ נוֹתְרוּ לִי פָּנַיִךְ/הַדּוֹלְקִים אֶל יוֹמִי"... ופעם, תפקידה של האישה להיות: 'נבגדת'. ראה שורות השיר (ע' 22-23): ...אֶשְׂנָא אֶת הַלַּיְלָה הָאָפְל/שֶׁלּוֹקֶחַ אוֹתְךָ אֵלֶיהָ/אֶבְחַל גַּם בַּבֹּקֶר הַתָּפֵל/שֶׁבֹּו תָּקִיץ אֶל יָמֶיהָ"... שלושה דמויות: בעל (אלים). מאהב (נסתר). ואישה חצויה: בין כניעה, חמלה, ואהבה. שלושת הדמויות מהלכות בין יום ללילה במושגים של מלחמת הקיום ראה (ע' 48-49): ..."אַךְ דּוֹמֶה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר לְאָן תֵּלֵךְ/וְנִדְמֶה יֵשׁ מִי שֶאוֹמֵר לְאָן תָּבוֹא/כִּי יֵשׁ מִי שֶׁסּוֹפֵג דִּמְעוֹת הַלֵּב/וְדוֹלֶה מִן הָאָדָם אֶת כְּאֵבוֹ"... יחד עם שירי הערגה והאהבה לבן/בת הזוג - שאינם יכולים להיות האחד ללא האחר ראה (ע' 50-52): ... "אֵיךְ זָכִינוּ אָנוּ שְׁנֵינוּ/לְבַל נִהְיֶה אֶחָד אֶחָד/עֲטֹף עָלַי אֲזַי בִּקַּשְׁתִּי/עֲשֵׂה לִי כָּךְ שֶׁלֹּא אֶחֱרַד"... נמצא הרבה גם את 'שירת היחיד' (ע' 54): ..." אָדָם נוֹעָז אֲנִי גַּם אִישׁ גִּבּוֹר יָדִי בַּכֹּל//אַךְ אוֹר הַבֹּקֶר בָּא/הִצִּיב גְּדֵרוֹת שֶׁל תַּיִל/הִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד בְּתוֹךְ הָאוֹר וְאֵינִי יָכוֹל"... באותה עמקות (ללא פיתולים מיותרים), נחשפת 'שירת היחיד' של כהן-אלרן במסווה 'הטבע' (ע' 55-56): ..."רַק רוּחַ בִּנְתִיבָיו/שׁוֹרֶקֶת וְזוֹמֶמֶת/חוֹמֶדֶת אֶת מֵימָיו/אַךְ הָאָפִיק שׁוֹקֵעַ/אַדְמָתוֹ נִכְלֶמֶת/בּוֹכֶה הוּא אֶת יָמָיו"...//ובהמשך: ..."כִּי לָמָּה לִי לִזְרֹם/וְלִי הֵן רַק הָרוּחַ/יָבְשׁוּ מִכְּבָר מֵימֵי/הָהָר הֱיֵה שָׁלוֹם/הַעֲנֵק לִי אֶת הַכּוֹחַ/אָשׁוּב אֶל מַעֲמַקֵּי"... אהבתי את שירתו של המשורר יוסף כהן-אלרן שבפשטות ההבעה ובעמקות המילה קיבץ ערכים שלמים של תחושות וערגות המשנות ומשתנות והופכות - את הבלתי ניתן כמעט להביע, לרגעי התעלות של נבכי הנפש.