באחד מערבי השבת האחרונים, ביצעתי משהו לא שיגרתי. נסעתי עם אשתי לתל אביב ל"אוזן בר" להופעה. לכאורה אין יותר שגרתי מיציאה להופעה אינטימית בבר קטן בתל אביב כדי ליהנות ממוזיקה טובה. אך, במקרה הזה התאספו אנשים שכמוני שנראה כי חלקם מעולם לא ראה את "האוזן בר" לפני כן וספק אם הם מתל אביב. המקום אשר החל הולך מתמלא מפה לפה, תוך ניסיון לנבא כיצד תראה חזרתו המחודשת של אחד הזמרים המעניינים שהיו לנו כאן פעם- הזמר רפי פרסקי.
מיהו בעצם רפי פרסקי? אם לתאר בכמה מילים זהו זמר שמגיע במקור מקרית אונו והוציא עד היום ארבעה אלבומים, מהם אלבום אחד שנחל הצלחה פנומנאלית לאותה תקופה (מכר מעל 37 אלף עותקים) כבר בתחילת דרכו בשנת 1989 ונקרא "כמה פעמים ספרת עד 10".
פרסקי שאת דרכו המוזיקאלית התחיל כמפיק מוזיקאלי באולפני "טריטון" הופיע פתאום עם האלבום הזה כרעם ביום בהיר. שני האלבומים הבאים "מפתח הלב" ו-"סקס אוכל כסף אהבה ושנאה" אלבומים נהדרים כשלעצמם, הצליחו הרבה פחות. שיריו באלבומים אלו ככלל ביטאו המון כעס, מחאה, אהבה, אך התמה העיקרית שיצאה מהם הייתה בעיקר שאין טוב בלי רע בצידו. באופן הזה פרסקי הצליח לבטא הרבה מרחשי הלב של נוער פורץ גבולות באותה תקופה.
במובן הזה נראה שפרסקי הקדים את זמנו כי אחרת אין הסבר לחוסר ההצלחה של אותם אלבומים שהיו לא פחות טובים מהאלבום הראשון.
בין השנים 1995 ועד שנת 2005 פרסקי "נעלם". אולם, בזמן הזה הספיק להפיק מוזיקאלית לזמרים, לפתוח פיצוצייה ופאב ואפילו נגריה. בזמן הזה העביר את פרסקי תהליך של התבגרות מתמדת. (החל את דרכו כאשר היה בן 30). בשנת 2005 כאשר הוציא את אלבומו "בלב ובנפש", נראה כי עבר תהליך שהוביל להמון שלמות אישית. דווקא בעידן בו מתקיימת מוזיקה שטוחה לרוב, הייחודיות של רפי בחזרה שלו ללב המוזיקה הישראלית נחוצה. ניתן היה לראות זאת בתגובות הקהל, מעבר לאותה נוסטלגיה מתקתקה, היה משהו שלם, טהור ומאוד משכנע ואחר.
לפני כחודש העלנו אני שותפי ערב נוסף בסדרת "שיר כאב" אותה אנחנו עורכים ומגישים בבית אבי חי בירושלים. בערב נכחו המשורר רוני סומק, המשוררת נוית בראל והזמר רפי פרסקי. כבר באותו ערב לאחר פירוק ושיחה על חלק משיריו ניתן היה להבחין במורכבות והמסרים הקיימים. לפיכך, ניתן להבין את הציפייה שהיה לאותו קהל שהגיע ל"אוזן בר" מכל מני מקומות בארץ כדי לחזות בשובו של פרסקי להופעה פעילה בעקבות האלבום החדש העומד לצאת בקרוב.
סינגל אחד מתוך האלבום שבדרך כבר יצא לתחנות הרדיו בשם "כוסות הקפה". הסינגל הושמע ברוב תחנות הרדיו המרכזיות, תוך התוודעות מחדש לזמר הנשכח. מצב זה הדגיש לי מאוד את הצורך בגוון מוזיקאלי ייחודי, מעט תקיף, מעט מלטף, טקסטים פשוטים אך בעלי מסרים מורכבים ואותנטיות בלתי נגמרת. אך, בניגוד לאלבום של 2005, אם לשפוט על-פי השירים בהופעה יש כאן שוני קל. ניכר שאלבום הזה יותר קצבי ועל-אף הרגשת הנוחות, ישנה הרגשת חוסר נוחות ואולי געגוע לעבר.
לסיכום, כאשר אני מחפש מוזיקה אותה אני יכול להגדיר כ"טובה", מה בעצם אני מחפש? אני מחפש קו ייחודי לאומן, אותנטיות, טקסטים טובים, מנגינה טובה ויכולת התפתחות של הזמר עם הזמן והתקופה. כל אלו גורמים לזמרים הטובים שיחרתו בתודעתנו למשך זמן ארוך, גם הרבה אחרי שגמרו להופיע. פרסקי הצליח לחדור לתודעה של קהל היעד שלו באופן כזה שהיה דומה כי במהלך אותה הופעה הוא מעולם לא עזב הבמה.