כדי להבין במה הדברים אמורים, נזכיר כאן שחודשים אחדים לאחר מלחמת לבנון השנייה נערך בירדן מפגש חשאי בין אולמרט לבין הנסיך בנדר, מכר ותיק של
מאיר דגן. הנושא הרשמי של המפגש, שבו נטלו חלק אישים ישראלים, סעודים וירדנים, היה "האיום האירני". בפועל, מה שהתרחש היה שליפתה מן הנפטלין של 'היוזמה הסעודית' שעיקרה הוא סיום הסכסוך הישראלי-ערבי בתמורה לנסיגה מלאה לקווי 67', הקמת מדינה פלשתינית ומימוש זכות השיבה. הרעיון היה גיוס מדינות ערב המתונות באמצעות היוזמה הסעודית להילחם באירן וגרורותיה - חמאס וחיזבאללה.
אולמרט הרים את הכפפה וכזכור היה מוכן גם להגיע לריאד, אם רק יוזמן על-ידי המלך עבדאללה. הייתה רק בעיה אחת: כל העסק היה יוזמה אישית של בנדר, ולא שיקף את עמדתו של המלך עבדאללה. אולמרט, כידוע, לא זכה להזמנה לארמון בריאד, אף שמאוד רצה. בנדר מכר לאולמרט ודגן לוקש ענק - אטרקטיבי, אך לא אמיתי - והמוסד וממשלת ישראל נחשפו אז כמי שאימצו מדיניות סעודית שלא הייתה ולא נבראה.
והמלך עבדאללה? כאשר התברר לו כל הסיפור הזה, הוא עשה את ההפך ממה שציפו והזמין את פת"ח וחמאס למכה לחתום על הסכם להקמת ממשלת אחדות לאומית פלשתינית.
האם ייתכן שכל מה שמתרחש עכשיו עשה למאיר דגן דז'ה-וו אחד גדול? ואם כך, האם שוב הסיפור האמיתי אינו הסיפור התקיפה באירן, אף שעליו נסבו רוב הזעם והדבֶּרֶת בימים האחרונים - אלא דווקא זה הפלשתיני על השלכותיו הפוליטיות?
וכאז כן עתה, האמריקנים הופתעו וזעמו, מה שלא מנע אז מקונדוליזה רייס, וכעת מ
ברק אובמה, לחפש דרך לחידוש השיחות עם הפלשתינים, תוך ייצור פטנט להכשרת חמאס כפרטנר בממשלת האחדות הפלשתינית. ההבדל הוא שאז לא היה דד-ליין בדמות ספטמבר האיום.
הנקודה החשובה ביותר אולי היא שאז לא הייתה עדות קרובה שתיארה את צמרת הממשלה כבלתי אחראית, כזו שדרוש לה כוח מרסן מפני פעולה צבאית באירן או במקום אחר. בדיעבד, על-פי עקרונות תורת המשחקים, יתברר שהיה פה מעשה בלעם. וכידוע, עם משוגעים לא כדאי להתעסק.