שיח זכויות האדם הוא האספקלריה העיקרית שדרכה רואה השמאל הישראלי - ובעיקר השמאל האנטי-ציוני - את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. לגישתם, אחת מזכות היסוד של הפלשתינים היא הגדרה לאומית עצמאית על שטחי יהודה, שומרון ועזה. חלקם אף מגדילים לעשות והם מוכנים להעניק זכות זאת גם לערבים אזרחי ישראל בישוביהם. חלק קטן יותר אך קולני, דוגמת "התנועה האיסלאמית" בראשותו של שייח' ראאד סלאח, אף רואה לו למטרה את הקמתה של מדינה ערבית פלשתינית מהירדן ועד לים. זכות זו למדינה’ שהם רואים מובנת מאליה ויסודית כאשר מדובר בפלשתינים, הם שוללים מהיהודים הישראלים. לגבי דידם, על ישראל, או הישות שתקום תחתיה, להיות מדינת כל תושביה נטולת כל צביון יהודי. את הציונות התובעת, מתוקף קשר היסטורי ומוסרי, את זכותם של היהודים למדינה יהודית, הם מגנים כביטוי של גזענות ופשיזם.
כדי לעמוד על טיבו של פרדוקס מוזר זה, יש לשאול: מדוע לדידו של המחנה הנאור, ה"ליברלי", הפוסט-ציוני, לאומיות ערבית מהווה זכות יסוד, אבל לאומיות יהודית בארץ ישראל היא גזענות? מדוע לדעתם הדמוקרטיה תומכת בזכותם של ערביי ישראל להגדיר עצמם כפלשתינים ולהתאגד בתנועות לאומניות כמו "בל"ד" ו"התנועה האיסלאמית" השוללות את זכות היהודים על ארצם, אך אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם ביטוי מדיני לשאיפותיהם הלאומיות של היהודים? מדוע אין אבירי הצדק נזעקים כאשר יהודים שבחרו להתגורר בערים ערביות גורשו מהן מנימוקים לאומניים ואף גזעניים? למה הם חשים בנוח עם הנפת דגלים פלשתינים וניסי חיזבאללה ברחובותיהן של עכו ויפו, אבל קשה להם עם מצעד הדגלים של יום ירושלים?
מערכת המושגים של המחנה הרואה עצמו "פרוגרסיבי" ו"הומניסטי", היונקת מגישות "פוסט-קולוניאליות" אנטי-מערביות, רואה בהתישבות היהודית בארץ ישראל פרויקט כיבוש, שבמסגרתו יצר המערב האימפריאליסטי קולוניה מערבית נוספת על טריטוריה של עם ילידי, תוך גזילת אדמותיו ופגיעה בזכויות האדם שלו. חסידיו של פרנץ פאנון ואדוארד סעיד סוברים כי דין ישראל הוא כדין רודזיה או אלג'יריה הצרפתית. לדידם, היהודים הם זרים בארץ בדיוק כמו שהיו הצלבנים האירופיים - זרים אשר השתלטו על הטריטוריה של העם הפלשתיני היושב לבטח על אדמתו מזה אלפי שנים. הואיל ולגרסתם היהודים בישראל הם כובשים קולוניאליסטיים זרים, יש ללחום כדי לסלקם ולאפשר בכך לעם הילידי, הפלשתיני, להשתחרר מעול הכובש הציוני ולהקים את מדינתו הלאומית במקום המדינה הציונית.
לפי גישה זו, אין לאפשר ליהודים ביטוי לאומי בארץ ישראל (פלשתין). זכות זו שמורה אך ורק לערבים הפלשתינים. אם יסכימו הללו בטוב ליבם לאפשר ליהודים להמשיך להתגורר בטריטוריה - מה טוב. אם לאו, על היהודים להסתלק ולחזור ל"ביתם", שהוא כדבריה של הלן תומס: גרמניה, פולין ורוסיה.
הפרדיגמה הפוסט-קולוניאלית מקטלגת את העולם לשחורים הטובים וללבנים הרעים. היא למשל מתעלמת מכך ששלטון עצמאי מקומי אינו בהכרח טוב יותר משלטון זר, ושתושביהן של מרבית מדינות אפריקה שהשתחררו ממה שכונה "עול הקולוניאליזם", נפלו לידיהם של דיקטטורים שחורים צמאי דם וחמדנים.
לא טובים ולא ילידים
אך מה עושים כשהמציאות אינה מתנהגת כמו שחסידי הפוסט-קולוניאליזם מצפים ממנה? מה קורה כשהחלוקה לאירופים לבנים הניצבים נגד עולם שלישי שחור אינה מתקיימת בסכסוך הערבי-ישראלי, וכי בין היהודים המתגוררים בישראל יש לא מעטים שבאו דווקא ממדינות ערב, אחרי שגורשו מהן, ויש ביניהם אפילו בעלי עור שחור? האם הם משתייכים לקטיגוריה של ה"טובים" או של ה"רעים"? יתר על כן: ההתייחסות אל היהודים ששבו לארץ ישראל כאל נציגים של "אירופה קולוניאליסטית", מתעלמת מן "הפרט הקטן", שהאירופים, בהשמידם את היהודים שחיו ביניהם, לא בדיוק ראו ביהודים שותפים שלהם, ובוודאי לא לשום מפעל קולוניאליסטי.
אך כל זה אינו מבלבל את השמאל האנטי-ציוני. החלוקה המתוחכמת מאוד "טוב-רע, שחור-לבן" נשארת בעינה, גם כאשר הערבים, שמעצם השתייכותם ל"עולם שלישי" הם בעיניו בגדר "טובים", סייעו לנאצים בהשמדת העם היהודי ישירות, וגם בעקיפין - על-ידי המרצת הבריטים לסגור את שערי הארץ לפליטים יהודיים מאירופה הבוערת.
לא רק שהערבים אינם ממלאים בהצלחה רבה כל כך את תפקיד "הטובים", אלא שגם את תפקיד ה"ילידים" שמייעדים להם נאורינו, לעומת היהודים ה"קולוניאליסטים", הוא בלשון המעטה מפוקפק. אולי ניתן היה לטעון כי לעמים ילידים אכן יש תמיד זכות ראשונים על אדמתם, וכי זכותו של כל עם ילידי לבטא את זהותו הלאומית על נחלת אבותיו. אלא שהראיות ההיסטוריות, הארכיאולוגיות והדתיות מצביעות כולן כי העם הילידי בארץ ישראל הוא דווקא העם היהודי. הוא זה שקִיים בה משך אלפי שנים ישויות מדיניות לאומיות ותרבותיות עצמאיות. הוא זה שנכבש, דוכא והוגלה על-ידי אימפריות זרות, מהאשורים, הבבלים, והרומאים, עד הערבים, הצלבנים והעותומנים. ישובים יהודיים התקיימו על האדמה הזאת זמן רב לפני שהיה בה ישוב ערבי כלשהו. שמותיהם של ישובים ערביים רבים אף מעידים על שורשיהם היהודיים. כך, בתיר הוא שיבוש ערבי של ביתר, ג'יש הוא שיבוש של גוש חלב, שפא עמר הוא שפרעם ועוד ועוד. תושביה הערבים של ארץ ישראל ברובם היגרו אליה ממדינות ערב השכנות, או יושבו כאן על-ידי שליטיהם. רבים הגיעו ממצרים, מסוריה ומחצי האי ערב. שמותיהם מעידים על מקורם: מסרי ממצרים, חיג'אזי מחצי האי ערב, א-שאמי מסוריה, א-טורי מא-טור שבחצי האי סיני אלו רק דוגמאות ספורות. מעולם לא התקיימה כאן מדינה ששמה פלשתין; מעולם לא הייתה זהות לאומית פלשתינית, או כדברי
עזמי בשארה: "אין עם פלשתיני - זוהי המצאה מערבית". אכן המצאה שנועדה לשרת פרדיגמה עקומה.
כי אנו, היהודים, הננו העם הילידי של ארץ ישראל. איננו כובשים זרים, איננו "פרויקט קולוניאליסטי" ומוצאנו אינו מארץ אחרת. בכל ארצות הנכר סומַנּו כזרים, יהודים, שמיים, ומעולם לא הוכרנו כתושביהן הילידים של הארצות שבהן ישבנו. היינו נטע זר בצפון אפריקה, באירופה ובאסיה. תמיד זרים, תמיד חיים "על המזוודות", תמיד שנואים ומוּדָרים מכל נרטיב לאומי. כתושביה הילידים של ארץ ישראל, יש לנו אפוא זכות יסוד להגדרה לאומית על הטריטוריה של ארץ ישראל המערבית שהיא נחלת אבותינו מקדמת דנא. יתרה מזאת, אנו נאלצים, מכורח הנסיבות, לקיים את הביטוי הלאומי שלנו על שטח קטן בהרבה ממולדתנו ההיסטורית כפי שזו התקיימה והוכרה במשפט העמים בהצהרת בלפור ובכתב המנדט.
דווקא לערבים כישות לאומית יש עשרות ביטויים לאומיים במדינות ערביות בכל רחבי המזרח התיכון. נוכח מוצאם של הערבים מחצי האי ערב, מרבית מדינות ערב מתאימות לקטגוריה של "קולוניה". הרי זוהי עובדה היסטורית כי צפון אפריקה היא ארצם של הברברים ומצרים - של הקופטים, שניהם עמים ילידים שקדמו לערבים המוסלמים ששטפו את צפון אפריקה עם צבאותיהם, כבשו ואיסלמו בכוח החרב את כל מי שיכלו. אבל כאמור, לערבים קולוניאליסטים אין כנראה מקום בפרדיגמה הפוסט-קולוניאלית הפשטנית של השמאל האנטי-מערבי והאנטי-ציוני. על משקל דבריו ההזויים של טייפ
ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, כי מוסלמי אינו יכול לבצע רצח עם, אנשי השמאל שלנו בטוחים כי ערבים מטבעם אינם יכולים להיות קולוניאליסטים. ואם העובדות מראות ההיפך, יש פשוט להתעלם מהן.
