אז מה נשמע במהפכה

במערב מתפעלים וקוראים לזה האביב הערבי, על משקל אביב העמים של אירופה או האביב של פראג, מחזיקים אצבעות לתהליך של התקרבות למערב ולרעיונות דמוקרטיים, כמו שקרה במדינות שהשתחררו מעולהּ של ברית המועצות. אובמה אומר שיעבור עוד זמן מה עד שנראה את הדמוקרטיה צומחת שם ושצריך סבלנות. ב'ניו-יורק טיימס' כבר מתבטאים יותר בזהירות ואומרים שלא בטוח שהאביב הזה יצמיח דמוקרטיה, אבל גם זה נשמע כאילו קרוב לוודאי שכן ורק אולי זה לא יצליח. אלא שזו ראייה נאיבית של קוראי סיסמאות וצופי טלוויזיה וגם מבט של גנרלים שמתכוננים למלחמה הקודמת. כשהתמוטטה ברית המועצות, זו הייתה התפרקות של איחוד מלאכותי למרכיביו הטבעיים, עמים רבים שכל אחד מהם הקים את המדינה שלו. וזה התרחש בחלקו הגדול באירופה הנוצרית. התמוטטות המשטרים הערביים היא תהליך הפוך: התפרקות של פיצול מלאכותי בכוחו של מכנה משותף טבעי. וזה קורה בלב לבו של העולם המוסלמי. הצעירים בכיכרות אכן משמיעים סיסמאות של חירות ושחרור, אבל אלה היו גם הסיסמאות שנשמעו ברחובות טהרן ובסופו של דבר הביאו לשלטון את האייתולות של חומייני. דמוקרטיה מערבית לא תצמח שם, כי הכוח העולה היום במרחב הערבי הוא האיסלאם, והמשטרים השנואים שנגדם ההמונים מפגינים נתפסים שם כיושבים על כידוני המערב ובכך בוגדים בזהות הערבית. אני לא יודע אם ואיפה ייערכו בחירות בעקבות המהפכה הזאת, אבל במרחב הערבי כבר היו כמה מקרים (בודדים) של בחירות דמוקרטיות כמעט חופשיות וכמעט הוגנות, ובכל ניסיון כזה ניצחה מפלגה מוסלמית רדיקלית. זה קרה באלג'יריה, זה קרה בלבנון וזה קרה גם ברשות הפלשתינית. זה מה שהעם הערבי באמת בוחר כשניתנת לו הבחירה, וצריך לכבד את רצונו אבל לנהוג בזהירות ובלי אשליות כשהוא נוסע מולנו בכביש.

המהפכה הזאת נראית פחות דרמטית מהתמוטטות האימפריה הסובייטית בסוף שנות ה-80, מפני ששם התמוטטה מעצמה וכאן מתמוטט סדר ישן די חלש ולא מספיק מוגדר. אבל ההשוואה הזאת מזכירה את הילד ששואל את אבא למה עושים רעש גדול כשאדם חשוב מת ולא כשאדם חשוב נולד. יכול להיות שמה שנולד ממהפכת הפייסבוק עשוי להיות הרבה יותר דרמטי ממה שנולד ממהפכת גורבצ'וב. ומה שייוולד הוא לא דמוקרטיה ולא חירות ולא אביב, אלא התעצמות הלאומיות הערבית וראשית צמיחת המעצמה הערבית הגדולה. בדבר אחד שתי המהפכות דומות: בשתיהן התמוטט סדר עולמי שנקבע בתום מלחמת העולם הראשונה והחזיק מעמד כמעט לאורך כל המאה ה-20, עד שכבר לא היה בעולם אדם חי שזוכר מצב אחר והתחושה הייתה שהמצב כמות שהוא הוא טבע העולם. ברוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה כבשו הבולשביקים את השלטון והנהיגו שם בדם ובאש את עולם המחר הקומוניסטי, שהחזיק מעמד 70 שנה. ובאותו זמן במזרח התיכון שוטטו ג'נטלמנים בריטים רומנטיים וקצינים צרפתים שרמנטיים, וחילקו את האומה הערבית הענקית למדינות מדינות, בהתאם לאינטרסים של האימפריות שלהם ובהתאם לצורכי החמולות והשבטים של מקורביהם ובעלי בריתם. וזה החזיק מעמד 90 שנה. האומה הערבית הגדולה, שהייתה בעבר הרחוק אימפריה ענקית בפני עצמה, ובעבר הקרוב יותר הייתה כבושה 500 שנה תחת שלטון הקיסרות העות'מאנית, הופרדה במחי שרטוט על מפות בריטיות וצרפתיות ל-20 מדינות כאילו עצמאיות כאילו מודרניות, ולמעשה נחשלות ונשלטות מבחוץ. זה היה המצב במזרח התיכון ב-90 השנים האחרונות, ולדעתי זה מה שמתמוטט עכשיו לנגד עינינו. איך עבר אפקט הדומינו מתוניסיה ללוב ולמצרים, מדוע הוא הרעיד את כיסאו של אסד בסוריה, ולמה הוא מעורר פחד אצל עבדאללה מלך ירדן; מדוע הוא לא מפחיד את השלטון האלבני, לא את טורקיה ולא את זאיר. למה? כי כולם מבינים שמדובר בזעזוע פנים-ערבי ופאן-ערבי, תהליך שנוגע לכל משטר ערבי ורק למשטר ערבי. קורה כאן משהו שחותר תחת המבנה המלאכותי שחילק לפני 90 שנה את האומה הערבית למדינות. דרך האינטרנט צעירים בכל המדינות הללו מתאמים ביניהם פעולות, מחליפים חוויות, מוצאים שפה משותפת ואויב משותף, ושואבים אומץ לב אלה מאלה. אתה רואה את תמונות ההפגנות מקהיר, מדמשק, מבנגזי, מצנעא, ודבר אחד ברור עולה מהן: כמה הן דומות זו לזו.