מהחיים: סיפר לי אבי ז"ל עוד בילדותי,
ונושאה אני עמי ותמיד ומלווה היא דרכי,
ומוסר השכל רב בצידה.
הנה כי כן, בשוק אלכמיש, השוק המתקיים כל יום חמישי
בעיירה טאליווין במחוז סוס לרגלי האטלס שבמרוקו
שם נולדו הוריי בכפר תמזרקו.
יושבת לה יהודייה על מחצלת
ולידה מכונת תפירה, נדונייתה שהביאה עימה
מהעיר מרקש להיות עזר בפרנסת משפחתה לאחר נישואיה
לבחיר ליבם של הוריה, הגר במרומי האטלס. "שלייח"
עבודה עוד אין הבוקר, ומבקשת רחמי האל שישלח לה עבודה.
בתה הסועדת אותה, מדברת הייתה עם ערבי שלעורו גלבייה קרועה
אוחזה לכל אורכה בידו ומתחנן על נפשו. שאלה האם לבתה
מה הערבי רוצה? ענתה לה הבת, שנקרעה לו הגלבייה ורק היא לעורו.
אמרה האם כי מהאלוהים הדבר, אתקן לו ושמא אבנה מעבודת חינם זו.
נחבא הערבי אחרי קיר אבנים, שם נוהגים להטיל מימם באי השוק.
פשט הערבי ומסר הגלבייה לבת שעמדה וראשה מוטה הצידה,
לא לראות מבושיו של הערבי ולא להכלימו. עוד בטרם ספק בידה של האם
להחל במלאכת המצווה, הגיע שייח' עשיר עם גמל עמוס לעייפה
ודרש ממנה עשרות עבודות רקומות שרק היהודיות ידעו לעשות כמותן.
החלה האם בעבודה כי האפנדי נחפז היה אל "עיסוקיו" הרבים.
הגלבייה הוסטה לאחר כבוד הצידה, והגברת מרוצה מאוד כי היום היא תביא טרף לביתה ובשפע.
השמש כבר עמדה בטבורו של עולם והערבי שלנו, זה שהביא לה את הברכה,
אנוס היה להישאר ערום מאחורי הקיר המצחין. השוק הומה ואין רעש מכונת התפירה
מאפשר שמיעת זעקותיו של המסכן. לפתע דממת מה, ושמעה הבת את הערבי ונזכרה.
אימא, אימא, קראה לאמה העסוקה, הגלבייה של הגוי, הוא מאחורי הקיר מחכה לה.
מתוך עיסוקיה "החשובים מאוד" של האם,
הפטירה לעומת בתה: לא עכשיו, לא עכשיו, יא בנתי, ואולי הערבי ישכח ממנה בכלל?