לפעמים, פרישה של שר בכיר או חילופי ממשל צפויים מהווים עיתוי נוח לשינוי כיוון או לנקיטת צעדים שיפתיעו בעלי ברית. זכורה לנו לרעה החלטתו של מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, שנחשב ידיד מובהק, לבטל את החרם על אש"ף ב-1988 בשלהי ממשל רייגן. כך, מי שנפגע יכול להתנחם שהשייגעץ ממילא עוזב גם כאשר הוא למעשה פעל כמגשש ראשוני עבור הממשל הנוכחי או הבא אחריו. כמובן, השיטה הזאת גם מאפשרת התקפלות אלגנטית אם בלון הניסוי נתקל בבעיות.
רוברט גייטס, שר ההגנה האמריקני ששירת את בוש ואובמה גם יחד, פורש בסוף החודש. במהלך ביקור פרידה שלו באירופה השמיע גייטס אזהרה בוטה לגבי עתידה של נאט"ו. לאמריקנים יש בטן מלאה על השותפים האירופים. הסיפור אינו חדש, והוויכוח כבר מתגלגל משנות ה-60 של המאה הקודמת, תקופת השיקום שלאחר מלחמת העולם השנייה. ארצות הברית לא הבינה למה היא מוציאה סכומי עתק להגנת אירופה בעוד האירופים מעדיפים להיות אוכלי חינם, אבל כל עוד התנהלה המלחמה הקרה מול ברית המועצות נאלצו האמריקנים לנשוך שפתיים ולשלם. ארה"ב לא יכולה הייתה להשלים עם מצב שבו ברית המועצות תשתלט על אירופה ותעביר את האוכלוסיה ואת הכוח התעשייתי לצדה.
היום כבר אין ברית המועצות. יש אומנם רוסיה, אבל הלחץ הרוסי כבר אינו עובר דרך אוגדות טנקים הדוהרות לעבר גרמניה המערבית. הלחץ הרוסי מגיע דרך צינורות נפט וגז, והתלות האירופית במוצרי אנרגיה רוסיים רק תגדל נוכח המגמה לאסור שימוש באנרגיה גרעינית. מול לחץ כזה אין לנאט"ו מה להציע, וכך גם מול בעיית ההגירה המכרסמת באירופה מבפנים.
הבדל שני הוא הרעת המצב הכלכלי בארה"ב. על כך העיר גייטס: "שני עשורים לאחר נפילת חומת ברלין, החלק האמריקני בהוצאות הביטחון של נאט"ו הרקיע ליותר מ-75 אחוז בשעה שקיצוצים כואבים בתקציבים ובהטבות נשקלים בבית".
במצב הזה, מזהיר גייטס את האירופים, הסבלנות בהנהגה הפוליטית האמריקנית ובציבור האמריקני בכלל הולכת ואוזלת, ובפרט ביחס למדינות שאינן מוכנות "להשקיע את המשאבים הדרושים... על-מנת להיות שותפות רציניות בהגנתן הן".
שלישית, אירופה איבדה חלק מחשיבותה בעיני האמריקנים. אזור אסיה זוכה לתשומת לב גבוהה יותר. אין זה סוד שהאמריקנים רואים בסין יריבה כלכלית ואולי גם צבאית. גייטס גם הזכיר לאירופים שבעלות בריתה של ארצות הברית באסיה, כגון דרום-קוריאה, יפן, הודו או וייטנאם, אינן מקמצות בהוצאות הביטחון.