את הכותרת למאמר הזה היה לי קל מאוד לבחור. מספר המחאות, העצומות וזעקות השבר של תושבי מדינת ישראל בשבועות האחרונים הגיע לשיא חדש (כל שנה נשבר השיא הזה), עד שאי-אפשר להישאר אדישים לתופעה ואף לא לתוכן הדברים. הדלק יקר מידי, הקוטג' עוד יותר, הדולר צונח מידי, החופש גדול מידי - או קצר מידי, שעון הקיץ לא ארוך מספיק, המים מבוזבזים מידי, הכינרת רדודה מידי, הדירות יקרות בעליל, הבנקים גונבים אותנו... ואם נמשיך ככה, לא נגיע לפואנטה לעולם. באמת, מדינה כל כך קטנה, כל כך צעירה, עם כל כך הרבה צרות.
לאחרונה ראתי סטטוס של ילד בן 14, בפייסבוק - "בספטמבר תקום מדינה ערבית (פלסטינאית, נ.ש.) ואנחנו רבים על קוטג'. מה הבעיה של האנשים במדינה הזאת??" תכלס, צודק. במהות הדברים אומר לנו אותו ילד את מה שכולנו שוכחים או רוצים לשכוח - שאנחנו מתעסקים בזוטות ולא בעיקר. נטפלים לתפל ודשים בו עד כאב ואילו את הדברים החשובים וכואבים באמת אנחנו משאירים ליד הגורל (או לממשלה, זה די אותו דבר בישראל).
המחאות הפסבדו-מחאתיות של הפייסבוק ואתרי העצומות למיניהן, הן מחאות דמי. פעם היו מוחים בכיכרות, אבל היום זה חם מידי - עדיף לשבת בבית ולתת ב-'לייק'. אני לא נכנס ליכולת ההשפעה שלנו מהמחשב הביתי, משום שהיו מחאות רבות שהתרחשו בכיכרות של ממש ולא יצא מהם כלום (בנושא גלעד שליט, למשל). אבל זה לא העניין. העניין הוא שמחאות דמי כאלו מאורגנות על-ידי 'אנשי פלורוסנטים' - אנשים שיש להם מחשב, הם יודעים להפעיל אותו, להיכנס לפייסבוק (או אתר אחר שמארגן מחאות וירטואליות), יודעים להפיץ את המסר לחבריהם - בד"כ יש להם המון 'חברים', באותן דרכים ולעודד חתימה על עצומה מנומקת או לא, כדי לתת את האימפקט הנכון. חלקם אפילו מכירים מישהו שמכיר מישהו בתקשורת, כדי לתת להם אייטם בתוכנית חדשות כזו או אחרת ולקדם את העסק עוד יותר, רגע לפני שראש הממשלה ידבר עליו בישיבת הממשלה הקרובה.
את מחאת הקוטג' לא ארגנה רוחמה מקרית שמונה, גם לא ז'קלין משדרות ותאמינו לי, הן סובלות מעליית המחירים יותר ממארגני העצומה. את מחאת הדלק מובילים מי שיש להם רכבים, הם מעולם לא יתלוננו על השמש הקופחת בתחנות האוטובוס במרכזי הערים, על התדירות הנמוכה של האוטובוסים ועל היחס המזלזל של פקחי הרכבת. שלא תבינו לא נכון, אני לא נגד אנשים שמוחים ומארגנים עצומות, אלא שנדמה, כמו שאמר אותו נער, שאיבדנו פרופורציות לחלוטין.
הדרישה לבשר בקר בארה"ב מושפעת בצורה מיידית ממחירו בשוק - והברביקיו האמריקני ביום שבת בצהריים הוא אחד הטקסים החשובים בפולקלור האמריקני. עליית מחירים קיצונית של בקר לברביקיו מתבטאת מייד בירידת מכירות הבשר ועליית מכירות של העופות והנקניקים. 'כוחות השוק' קוראים לזה, 'היד הנעלמה'. אלא שאצלנו זה משום מה זה לא עובד כך. אנחנו נמשיך לצרוך את מבוקשנו ונקים עמוד פייסבוק במקביל.
אז מחיר הקוטג' עלה. קנו גבינה לבנה, קנו גבינה צהובה, קנו לבּנֶה. מה נפלתם על הקוטג' הזה כאילו זה חמצן. תסמכו על מילטון פרידמן, חודש של לבּנֶה במקום קוטג' והמחיר חוזר לקדמותו ועוד ב 1+1. הדלק יקר לכם?, בואו נמחה על האלטרנטיבה הציבורית המגוחכת, בואו נלחם על הפעלת רכבות בשבת, על תחבורה עירונית מהירה ויעילה. המשכנתה בלתי אפשרית? נשלם שכר דירה עוד חצי שנה, מה קרה? זה לא בית...?. בסופו של דבר, אותם אנשי פלורוסנט דורשים מהמדינה להיות שומר הסף שלהם עבור כל עניין פעוט שקשור בחייהם הפרטיים. מצד אחד, הם דורשים פחות ביורוקרטיה, פחות פיקוח, פחות התערבות מדינה ומצד שני הם 'בוכים' לשרי הממשלה כמו ילדים להוריהם - טפלו בזה, סדרו את זה, תעשו נו-נו-נו לאלו. אבל את הקוטג' שלהם, הם ימשיכו לאכול.
פייסבוק עושה לנו הרבה מאוד שירות עם היכולת להביע את דעותינו, לגייס אנשים למען האג'נדה שלנו ולפעול בצורה מוגבלת כדי להניע ולשנות. אבל הפייסבוק לא כאן כדי לייתר את כוחנו כשוק צרכנים ולהפוך אותנו לשוק צרחנים. ואם למרות הכל, זה רצון העם, צריך להחליף את העם.
