מה צריך לעשות אזרח מן השורה, כשהוא מגלה עיוות קולוסאלי, אנטי דמוקרטי בעליל, הממומן מכספי המיסים שלו לאורך 61 שנה? אילו היה לו, לאותו אזרח מודאג, אמון במערכת המשפט, היה מן הסתם מבקש סעד בג"צי למניעת העוול המתמשך. אבל כשאבד האמון במערכת, לא נותר לו אלא לסמוך על המחוקק המייצג אותו בכנסת, בתקווה שיפעל לניתוק צינורות החמצן לאותו יצור אנדרוגיני בלתי דמוקרטי הנוגס לשווא בכספי תקציב הביטחון.
המדובר ב
גלי צה"ל, כמובן. תחנת שידור צבאית, שאין לה ולא יכול להיות לה, אח ורע בשום מדינה שוחרת דמוקרטיה אמיתית. תחנה שנוגסת בעשרות מיליונים מתקציבי בטחון המדינה, אבל אינה תורמת בגרוש לביטחון, ואפילו מכרסמת בו, עד כדי כך שפרופ' אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, מכנה את התחנה המתיימרת להציג מצג-שווא בהגדרתה את עצמה 'הבית של החיילים', בתואר 'הבית של המחבלים'.
ולא זו בלבד: צה"ל מספק חינם לגלמ"ץ (גלי מרצ), כוח-אדם צעיר שהתגייס זה עתה למשימת שירות המולדת, אך מוצא עצמו מול מיקרופון המעניק לו מנות גדושות של שחץ ושיכרון כוח. כך פועל צה"ל, בניגוד למנדט שלו, להחלשת השידור הציבורי הלגיטימי של עשרות התחנות המקומיות, הנאבקות על עצם קיומן.
ובנוסף לכל העיוותים הללו, מתברר שזוהי התחנה היחידה בישראל שמתנהלת ללא שום פיקוח ציבורי ממשי וללא שקיפות. הפיקוח היחיד על התנהלותה ותכניה מצוי בידי שדריה, ובראשם מפקחי הכשרות של השמאל הקיצוני
רזי ברקאי ו
רינו צרור.
4% תוכן צבאי
גם מבלי להיכנס לוויכוח בשאלה, של מי הבית הזה הקרוי גלי צה"ל, ברור שהיא אינה הבית של החיילים. מחקר שערכה מחלקת המחקר והמידע של הכנסת העלה כי רק 4% (!) משידורי התחנה הנושאת לשווא את שם צה"ל, עוסקים בתכנים צבאיים.
זאת ועוד: התחנה הזו מייצגת מיעוט קטן בציבור הישראלי – הרבה פחות מ-3%, אם לשפוט על-פי תוצאות הבחירות (106 מהח"כים אינם מייצגים מפלגות שמאל קיצוני); והרבה פחות מהעמדות שניתן לייחס לחיילים, אם לשפוט על-פי קלפיות החיילים בבחירות, שספירתן בכל מוצאי יום בחירות, מעניקה תמיד לימין עוד מנדט-שניים הנגרעים מן השמאל.
העובדה שגלי צה"ל הפכה למונופול של השמאל הקיצוני, אינה טעונה ראיה. די לעיין בטוריהם של עיתונאים אמיצים וכנים, כקלמן ליבסקינד ועמיתיו לאינטגריטי, המצילים את כבודה האבוד של העיתונות שברובה משתעבדת לשמאל, כדי להיווכח בכך מדי פעם מחדש. אבל כל אימת שטוריהם בעניין גל"ץ עולים לדיון ציבורי, מיד מזדרזים זרזירי העט מן השמאל, שברובם יוצאי גל"ץ, לתייגם כדוברי הימין הקיצוני רחמנא-לצלן.
ואולם עכשיו מסתבר, שאפילו דובר מובהק של מחנה השמאל, העיתונאי חתן פרס ישראל
נחום ברנע, מודה בפה מלא כי יש לו בעיה עם עצם הקיום המעוות של היצור הלא-נורמלי הזה ששמו גל"ץ.
'דפוקים מבחינה אתית'
הנה מה שכתב ברנע, תוך גילוי אומץ לב והגינות, נגד הפרה הקדושה החולנית הזו: "...צריך להפריט את התחנה. מקומה איננו בצה"ל. החיבור בינה לצבא הוא אנאכרוניזם שמבקש תיקון... לא צריך להיות בקצה הימין כדי להבין שבראיונות שקיימה גלי צה"ל עם דובר חמאס בעיצומו של מבצע
עופרת יצוקה הייתה בעיה. למיטב זכרוני, כתבתי אז שחיילים עלולים להתבלבל. שולחים אותם להרוג פעילי חמאס, שתחנת הרדיו של הצבא שלהם מתכבדת לראיין".
ברנע מציין בכתב הקטגוריה החריף ביותר שנכתב אי פעם בידי איש שמאל כנגד תחנת השמאל, שגם במריבה התקשורתית בין הרמטכ"ל דאז אשכנזי לשר הביטחון ברק, "שדרניה קפצו קפיצת ראש לתוך הג'יפה הזו, ולטענת ברק גם שירתה רק את גירסתו של אשכנזי. אותי הטריד יותר העיוות: אמצעי תקשורת לא יכול באמת לנבור במריבות של בעליו ולעשות מלאכתו נאמנה. קל וחומר כשמדובר בתחנה צבאית.
"צעירים וצעירות מוכשרים מגיעים למיונים של גלי צה"ל. לאחר שלוש שנים הם משתחררים - מיומנים מבחינה מקצועית, דפוקים מבחינה אתית. זה מה שקורה כשבחור בן 18 במדים דוחף מיקרופון לפרצופו של ראש ממשלה, או, להבדיל, לפרצופו של עבריין צמרת. הוא חושב שהעולם סובב סביבו. הוא מגן על עצמו באמצעות אינספור התחכמויות. את המטען הזה הוא סוחב הלאה, לכל הערוצים האזרחיים. הוא נשאר לנצח ילד פלא.
"והעיקר, הוא לא עשה צבא. הודות לגל"ץ התקשורת מלאה בעיתונאים שאין להם ענין בישראל שמעבר לירקון... גל"ץ היא כמו מכונית ישנה שהוכנסה למוסך. על הכביש המכונית נוסעת, אבל ברגע שפותחים את מכסה המנוע שלה מגלים שצריך להחליף את כל החלקים. התיקון כל כך יקר, כל כך מסובך, שמעדיפים לשלוח את המכונית לגרוטאות. להפריט. זה הפתרון. לאזרח. לשחרר את צה"ל מתחנה שאיננו צריך, ולשחרר את התחנה מצה"ל, שממנו נפרדה מזמן" (
ידיעות אחרונות, 1.7.11).
איך אמר בנושא זה ממש, השדר הבכיר איש השמאל רזי ברקאי? - "לא היינו ולעולם לא נהיה הדאודורנט של צה"ל".
נמושותם אומנותם
במצב דברים זה, ובעיקר לאחר ששני בכירי הפתח והחמאס, מעזה ומרמאללה, תפסו צד בוויכוח הציבורי סביב גל"ץ והתגייסו לטובת המשך קיומה, היה זה אך טבעי, שכאשר תעלה סוגיית גל"ץ על שולחן הכנסת, יידעו ח"כי הימין להעמידה במקומה. סוף-סוף, גם לשם כך הם נבחרו.
אבל זה לא מה שקרה בוועדת הכלכלה של הכנסת, לפני ימים אחדים, כאשר דנה בשאלת הענקת הזכות לגל"ץ לגבות כסף עבור שידורי חסות ופרסומות. ועדת הכלכלה יכולה הייתה לייבש סוף-סוף, בהינף אצבע, את השלולית הזו, שבכירי מחבלי החמאס מרואיינים בה בנימה פמיליארית-חברית.
אך כשהגיעה שעת האמת וח"כי המחנה הלאומי היו אמורים למלא שליחותם ולהרים אצבעות, הסתבר למרבה התדהמה, שאף שיש בה רוב למחנה הלאומי (8 מתוך 13 החברים בה כולל היו"ר
כרמל שאמה-הכהן), העדיפו חלק מאנשי הימין לברוח מן הדיון (ולא חשוב שהיו להם עיסוקים חשובים יותר באותה עת, ואחד מהם אף שהה באותה עת בטיפול רפואי, אך לא מינה לעצמו מ"מ בוועדה); וגם אלה שאזרו אומץ להשתתף בו עד הסוף (ובהם שלושה מן המחנה הלאומי: כרמל שאמה-הכהן ו
ציפי חוטובלי מהליכוד וחמד עמר מישראל ביתנו), הצביעו פה אחד בעד הארכת ההיתר לשידורי פרסומת.
יתרה מזו: הם העניקו צ'ופר מפתיע לגל"ץ שביקשו הארכת ההיתר בשנה אבל קיבלו הארכה לשנה וחצי. ככה זה כשח"כי המחנה הלאומי מתייצבים לצידם של גלי מרצ. הם מחלקים מתנות אפילו מעבר למה שהתבקשו, כאילו אין מחר ואין צורך לייצג את הבוחר שלהם. כשיורקים עליהם בבוז מתנשא, הם בטוחים שיורד גשם.
נציגי הימין בוועדה, אלה שהשתתפו בדיון ואלה שחמקו, אלה שהצביעו ואלה שנעלמו ברגע האחרון, שוב השתפנו. נמושותם אומנותם. "פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר" (תהלים קמ"ד). שוב הוכח שהמחנה הלאומי לא יודע לשלוט. שגם אם תצביע למחנה הלאומי, בסוף תקבל תמיכה סוחפת וחסרת מעצורים בגלי מרצ.
[מלשכתה של ח"כ ציפי חוטובלי נמסר, כי היא אינה תומכת בסגירת גל"ץ, ולכן הצביעה בעד המשך ההיתר לשידורי פרסומת, אך מאידך-גיסא סבורה שיש צורך בדיון נרחב בסוגיית חוסר האיזון בשידורי התחנה].
