דרושה מהפכה בתקשורת לטובת הציבור

לתקשורת יש השפעה אטומית ליצירת הלכי רוח בציבור, לחיוב ולשלילה. לתקשורת יש את העוצמה ללא בקרה, לעצב דעות פוליטיות ותרבויות, בקרב חלקים גדולים בציבור. בחברה שמתפוררת לשבטים ובעידן שהאידיאל הכמעט יחידי הוא לעשות כסף, יש חשיבות רבה לשמירת השידור הציבורי בפרט והמסחרי בכלל, בכל הקשור להבטחת אמינות, הגינות, איזון ופלורליזם אמיתי המשקף דעות, רעיונות, וקבוצות חברתיות. עקרונות אלה לא מקוימים בפועל לא בתקשורת הכתובה ולא בתקשורת האלקטרונית. ארי שביט: "בכל הנוגע לדמוקרטיה, התקשורת חדלה להיות חלק מהפתרון והפכה להיות חלק מהבעיה". "בנושאים מכריעים אנחנו לא אמרנו את האמת. (בהסכם אוסלו ולקראת ההינתקות) פעם אחר פעם מעלנו בתפקידנו בכך שלא סיפקנו לאזרחי ישראל את המידע המלא." (מוסף הארץ - 26.11.10) עיתונאים אוהבים להתהדר בחשיבות עצמית מנופחת שרואים את עצמם ותפקידם כתנאי לקיומה של דמוקרטיה, וחופש הביטוי, במנותק מאינטרסים אישיים, כלכליים ופוליטיים. האמנם? גיא רולניק: "עיתונאים רבים נוהגים לקבל טובות הנאה מגורמים שונים שעליהם הם כותבים. זה מקובל כמעט בכל העיתונים." (Marker Week 20.6.08 - הארץ) עופר שלח: העיתון שאתם מחזיקים עשוי מאינטרסים. הכותרת הראשית, הידיעות, המדיניות, מה שנכנס ומה שלא, מה מובלט ומה מוצנע. מאחורי כל דבר עומד אינטרס." (מערבי 27.11.07) יש פער עצום בין העשיה, הבניה והיצירה בארץ לבין מה שמשתקף בתקשורת. התקשורת מתעלמת מהעשייה החיובית במדינה. היא ממעיטה לסקר אירועים ואנשים חיוביים. רק סיפור שלילי הוא לדעתם "סיפור מעניין", הראוי לפרסום. כתיבה ביקורתית אנטי ציונית הפכה להיות אופנתית אצל חלק מהעיתונאים. רובם מתמסרים בקלות לתחבולות של יועצים אסטרטגים ויחצנים. חלק מהעיתונאים משרתים אינטרסים פוליטיים וכלכליים, תחת המסווה והכיסוי כביכול "מקצועי". אבי בניהו: "בעמדת התצפית שלי (דובר צה"ל לשעבר), ראיתי כיצד ניתן לתת ביודעין כותרת המסלפת את האמת ולצאת זכאי אצל עורך דין טוב". (העין השביעית יולי 1999) דורון גלעזר: "למו"ל ידיעות אחרונות יש קוו מערכתי ברור ומודע בעד שחיתות שלטונית." (דה מרקר הארץ - 21.1.08) חנוך מרמרי: "הארץ הגיע לשלב בו האנטי ציונות שלו הופכת לעיתונות מרושעת." (מקור ראשון 6.5.05) הערוץ המסחרי הפך לאסון תרבותי. דור שלם של בני נוער עילגים ובורים התחנך על ברכי הטלוויזיה. דור שלם של בני נוער צפה בילדותו בתוכניות מדלדלות שכל, בשילוב פרסומת מטמטמת. נוער שרואה מגיל ינקות ועד שערי בקו"מ, כמעט אך ורק תוכניות ריאליטי ובידור תחרותי עלוב. ערוץ 10 אמור היה להיות שידרוג מרחיב דעת ועליית רמה לערוץ 2. ואולם התוצאה היא שגם ערוץ זה הפך חלול ונבוב. בציבור יש כמיהה לתקשורת אחרת מזו הקיימת. קימת ציפיה ודרישה לרנסנס תקשורתי שיבטא את המציאות והדעות האמיתיות בחיינו. התכנים של הטלוויזיה יכולים לעצב הלכי רוח של סולידריות, פטריוטיזם, ויכולת עמידה מול לחצים ואיומים חיצוניים. ואולם היא מסוגלת לגרום גם ליאוש, דמורלזציה והתפוררות פנימית. לתקשורת יש אחריות מעבר לרייטינג, תחרות ורווחיות. מידע זה כוח. אינפורמציה זו עוצמה. מי שמשתמש בה ללא אחריות, בסיסמה "זכות הציבור לדעת", עלול להוביל לאיבוד לדעת. עוזי בנזימן: "בעיתונות נישברים הירארכיות ומתרסקות אמות מידה. תופעות שבעבר היה נחלתם של עיתונאים חריגים. מוצאות לעצמן מקום במרכז הזירה בעיתונאות. מי שמערער עליהן מציב עצמו מול כיתת יורים. בשם הקידמה וההענות לרוח הזמן הוא מוקע כמי שאבד עליו הכלח." (העין השביעית מאי 1998) כל מי שמבטא בתקשורת דעות אנטי פטריוטיות זוכה לבמה, להבלטה ולהקשבה. ואילו כל מי שמבטא דעות לאומיות ופטריוטיות, קוטעים את דבריו ומציגים אותו כקיצוני וגזעני, תוך לעג וחוסר סבלנות של הקשבה. הדווח התקשורתי משתמש תמיד במינוח "ימין קיצוני", ואולם לא תקראו ולא תשמעו על פעילי "שמאל קיצוני." אנשי שמאל, המרואינים בתקשורת, זוכים בדרך כלל להקשבה, לסימפטיה (בשפת הגוף), לחיוך, לסבלנות ולהבנה, על גבול ההתרפסות. אנשי ימין, המרואינים בתקשורת, זוכים ללעג, חוסר הקשבה, לציניות ולמשפט מקצר בנוסח "הבנו את הנקודה." אילנה דיין: "בתוך כלי תקשורת מסוימים יש סינון של מידע. יש ייצוג מעוות של המציאות. יש עיתונות כתובה, הנישלטת בחלקה בידי אינטרסים המחלחלים לעמודי החדשות ולכותרות." (מוסף הארץ 26.11.10) עיתונאים מראינים ומצטטים אחד את השני, בעיקר ברדיו ובטלוויזיה ושומרים את המסך ואת גלי הרדיו מפני דעתם של כל "הזרים". הם מציגים את עצמם, כביכול אך ורק כ"מקצוענים" ניוטרלים ללא אג'נדה. ואילו לכל האחרים יש אג'נדה ואינטרסים. שלי יחימוביץ: "נחום ברנע היה תמיד מגינם הקבוע של המושחתים" (מקור ראשן 9.2.07). ברנע הוא סמל להשחתה של התקשורת" (מקור ראשון 13.6.08). סבר פלוצקר: "יש עיתונאים החוטאים במניפולציה, בורות וכניעה ללחצים." (ידיעות אחרונות 21.4.05) כללי האתיקה המקצועית של העיתונאים מחייבים להפרדה מוחלטת בין ידיעות לבין דעות, וכן בקבלת תגובה מאנשים ומוסדות עליהם נכתב ומשודר. כללים אלה לא מקוימים במקרים רבים, מבלי שמועצת העיתונות, בראשותה של השופטת דליה דורנר, תתערב. אם מישהו מאנשי התקשורת המדוברים מבוקר ומותקף, כל הבראנג'ה יוצאת אוטומטית להגנתו, כולל מועצת העיתונות ובראשה השופטת דליה דורנר. הסניגוריה האוטומטית של הבראנג'ה לטובת עצמה, לא מוכנה לקבל שום ביקורת, ולעולם לא תודה ותתנצל על כשלונה. העיתונאים, יצדיקו כל כשלון שלהם כמאבק למען הדמוקרטיה וחופש הביטוי. חופש ביטוי שמנוצל גם למען חופש הביזוי. המאבק למען חופש הדווח, מנוצל גם למען חופש הכיסוח. העיתונאים הם מעצבי דעת הקהל, אבל גם הורסי דעת הקהל. מסך הטלויזה הפך למונופול של קבוצת עיתונאים מסוימת. הם מאמינים שהוא רכושם הפרטי הרשום בטאבו ולאיש אין זכות ביקורת והתערבות. הופעה בטלוויזיה וברדיו הוא נכס כספי. חלק מהעיתונאים הפכו לפרסומאים של מוצרים בתמורה לאלפי שקלים, בניגוד מפורש לכללי האתיקה, תוך קשר שתיקה של מועצת העיתונות. השמות מוכרים וידועים. נחום ברנע: "מה שלא הצליחו לעשות לעיתונאים שלשים שנות לחץ פוליטי בטלוויזיה הממלכתית עשו בקלות צ'ק המשכורת וטבלת הרייטינג. מי אמר שאי-אפשר לחסל עיתונאים." (העין השביעית ינוא ר 1999) עיתונאים בכירים בהארץ, מעריב וידיעות יצאו בהתקפות ארסיות נגד שלדון אדלסון שמממן את העיתון "ישראל היום", שמתחרה ופוגע בהם, בטענה שזו "סכנה לדמוקרטיה". ואולם מרגע שחלקם נהנים מהכנסות כספיות מ"ישראל היום" ("ישראל היום" מודפס בדפוס הארץ) ההתנגדות פסקה. עיתנואים בכירים, בכל העיתונאים היומיים, הארץ, מעריב וידיעות יצאו במאמרי ביקורת חריפים נגד המליונר שלדון אדלסון ש"מסכן את הדמוקרטיה" בכך שהוא מממן את "ישראל היום". ואולם, כאשר בעלי ההון כמו נוחי דנקנר, שקנה את מעריב והאוליגרך הרוסי נבזלין שחי בארץ, רכש עשרים אחוז ממניות הארץ בנוסף לעשרים אחוז שרכש מוציא לאור גרמני, הביקורת השתתקה. מסקנה: כסף רוכש לגיטימיות, אפילו אצל כל אנשי העקרונות, הערכים והשקפות עולם נאורות בקרב אנשי התקשורת. מהדורות החדשות הן לרוב רצף בלתי פוסק של ידיעות שליליות, תחת הכותרת "מקצועיות". ואילו כל ידיעה חיובית של הצלחות ממשלתיות בתחומים המדיניים והכלכליים, הן "תעמולה ממשלתית". הכלל העיתונאי קובע שבכל ידיעה חיובית חייבים למצוא ולהבליט את השלילי. ואילו כל כשלון אמיתי או מדומה של הממסד הממשלתי או הפרטי יש להרחיבו ולמשוך את הנושא מה שיותר זמן בכותרות. מרואינים המוזמנים לתוכניות ברדיו או בטלוויזיה, עורכים להם תחקיר מוקדם, על-מנת לדעת את דעותיהם, כדי למנוע מלהפתיע את המראיין באמירות בלתי "מתואמות" בשידור חיי. לעתים מבטלים את זימונו של המרואין, לאור תוצאות התחקיר. התוכנית הפופולריות בגל"צ, "יש עם מי לדבר" בוטלה מסיבה זו, למרות שה"נימוק הקצועי" כביכול לביטל היה "רצון לרענון". לסיכום, לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי. לעיתנואים יש מונופול על חופש הביטוי. גם לציבור הזכות המלאה לחופש הביטוי. דרושה מהפכה בתקשורת לטובת הציבור. בין תקשורת מגויסת בנוסח הבולשביקי. לבין תקשורת מופקרת בנוסח אנרכיסטי, דרושה תקשורת הוגנת, מאוזנת, חופשית ופטריוטית. דרוש זעזוע מבריא של החולי התקשורתי.