המחירים הגואים במחירים לאזרח בישראל קשורים לארבע קבוצות כוח שלאף אחת מהן אין רצון להיטיב עם האזרח.
בקבוצה הראשונה נמצא את החברות המשווקות לקהל הרחב, קרי - חברות הקמעונאות, חברות הסלולר, חברות הכבלים, יבואני הרכב, איגודי המים, חברות הבנייה. לכל אלה יש אינטרס אחד בלבד והוא למקסם את הרווחים לטובת בעלי השליטה, ולטובתם האישית של המנהלים הבכירים שנוטלים לעצמם משכורות עתק.
בקבוצה השנייה אפשר לציין את שוק ההון, לו יש רצון עז למקסם את הרווחים שלו בהשקעה בכל הפעילות במשק. ככל שהחברות בקבוצה הראשונה ירוויחו יותר, כך ייטב מצבו של שוק ההון. וכמובן ישתפר מצבם של בעלי השליטה ושל המנהלים הבכירים.
בקבוצה השלישית ניתן למצא את פקידי האוצר, בגיבוי שר האוצר וראש הממשלה. כל אלה צריכים להעלות מיסים עקיפים על-מנת לכסות על המדיניות הלא כלכלית של הממשלה. להם אינטרס להעלות את המע"מ, לשמר מיסים גבוהים על ייבוא רכבים ומוצרים אחרים ועוד.
סוגרת את הריבוע היא התקשורת, שממעטת לשים את הנושא על סדר היום (למרות ההצטרפות למחאת הקוטג'). התקשורת בארץ הפכה להיות עושת דברם של בעלי השליטה בחברות התקשורת או לחלופין רוקדת לחלילם של גופי יחסי הציבור שממומנים משתי הקבוצות הראשונות.
בריבוע הקסם הזה אין אף אחד שדואג לאזרח הקטן. במדינה עם איזונים סבירים של גבולות פתוחים עם מדינות שכנות יודעים הכל שיש תחרות מחירים. במדינה בה בבחירות שמים את הדברים החשובים על סדר היום, עולה איכות החיים של האזרח על השולחן. במדינה בה הפוליטיקאים צריכים לעשות את עבודתם ולא רק לדבר עם התקשורת, יש מחיר לחדלון.
הדרך היחידה לשבור את ריבוע הקסם היא דרך מחאת הקוטג', מחאה אזרחית, עמוקה, שורשית שתתחיל בקטן, בקוטג', אבל צריכה להיגמר במשמעת צרכנים. ובכן אזרחים, אם אתם לא תקחו את עצמכם בידיים, ותבינו שאף אחד לא דואג לכם, אם לא כל אחד ואחד לא יקנה קוטג', לא רכב חדש, יתנתק מאינטרנט מהיר, יתנתק מהכבלים - דבר לא ישתנה.
הכל בידינו, ואין לנו על מי לסמוך. המשפט הזה מוכר?