עוד לא יבש הדיו על החוק נגד החרם (הידוע יותר כחוק החרם) וכבר הוא עומד במבחן מפתיע. שדר רשת ג, עופר נחשון, הודיע בתוכניתו כי לא ישדר שירים של אריאל זילבר וביקש שהמאזינים לא יבקשו משירי הזמר, משום שזילבר קרא לפגוע בחיילי צה"ל. בני משפחתו של זילבר מיהרו לתבוע מן הזמר להתנצל על דבריו משום שזילבר, לדבריהם, מעולם לא קרא לפגוע בחיילים ואיימו להגיש נגד השדר תביעת דיבה אם לא יעשה כן. מה שמטריד מאד בסיפור השולי הזה הוא שאפילו על דעתם של בני משפחתו של הזמר לא עולה שעצם החרם על יצירתו המוסיקלית של זילבר פסול, בין אם אמר את דברי ההסתה ובין אם לאו. שידור שירים כמו פרסום של כל יצירת אומנות, צריך להיבחן באמת מידה אחת בלבד- האומנותית. האם ליצירה יש ערך אומנותי או לא. כמובן, אם יש ביצירה קריאות להסתה או לגזענות, האסורות בחוק, יש לאסור את הפרסום. אבל, העובדה שהאומן השמיע דעות מקוממות מחוץ לבמה, אין בה כדי לפסול את יצירותיו. אם בקריאות שלו יש משום עבירה על החוק, יתכבדו רשויות החוק ויעמידו אותו לדין. אבל גוף עיתונאי, גם ממלכתי, איננו רשאי לפסול אדם בשל דעותיו. ואין בדברים האלה כדי להכשיר את דעותיו של זילבר. הזמר והמלחין המוכשר מימי רוצי שמוליק הפך לפוליטיקאי קיצוני ועילג. אבל גם דעותיו המקוממות והפשטניות לא מצדיקות את החרמתו. ואגב, אין זו הפעם הראשונה שאריאל זילבר מוחרם. לפני כשנה החרימו אותו חבריו לשעבר מלהקת תיסלם וסירבו להזמין אותו להופעה שלהם לציון 30 שנה להופעת אלבומם "רדיו חזק". גם אז גרר החרם כמה כותרות דקות ולא יותר. ארגוני זכויות אדם המתמחים בהקמת קולות מחאה על כל עוולה, נאלמו דום. אחרי הכל, לא מדובר באומן מן השמאל אלא מן הימין.