בתעלת ביוב עתיקה בירושלים נתגלה פעמון זהב זעיר, שלטענת אנשי עמותת אלע"ד השולטת בחפירות עיר דוד, היה תפור פעם לשמלת כוהן עשיר בבית המקדש. הכוהנים, כך טוענים, הלכו עם עשרות פעמונים זעירים תפורים לגלימתם הרקומה כדי להודיע על בואם, או סתם כדי לעשות צילצולים ורעש סביבתי בבחינת 'שופוני יא נאס'. לך תדע, או תשאלו את הרב עובדיה שיש לו שמלה דומה, רק בלי הפעמונים.
הסיפור על כהן שנמלט בגלימת פעמוניו ונשחט על-ידי הרומאים בתעלת ביוב, שעה שהמקדש בוער תודות לתעלולי אבותיהם הקנאים של אנשי עמותת אלע"ד שלנו, משתלב עם תיאורי יוספוס פלביוס על סופה של ירושלים. אך ההסבר הזה לא מתאים לאנשי עמותת אלע"ד, ולכן הם מסבירים שהפעמון סתם נשמט במקרה מהגלימה. שיהיה.
למרות שיש עוד ורסיה לסיפור, טובה מבחינה חינוכית לאומית לא פחות:
הפעמון שנמצא היה אחד מעשרות הפעמונים הזעירים שהיו תפורים על בגד מותניה של רקדנית בטן עבריה, שעבדה באחת החמארות הירושלמיות ושיעשעה את עולי הרגל העתיקים שישבו לנוח ולעכל את הכבש או העגל שעשו זה עתה על הגחלים בגריל של המזבח בבית המקדש. נענועי הרקדנית עשו לבגד את שלהם, ואולי גם איזו יד שנשלחה במסגרת הופעה פרטית, ופעמון אחד נשמט מהתפירה ונפל לביוב, ועכשו אחרי 2,000 שנה הוא נמצא בחפירות.
ולמי שתמה איך זה שמכל פוטנציאל רקדניותיה העתיקות נמצא בכל ירושלים רק פעמון אחד יחיד ובודד, היה פרופ' הרסגור המנוח מסביר בוודאי שכנראה שגם זו שרקדה, היחידה, ירדה אחרי שנה על כל צעיפיה ופעמוניה יחד עם כל הצעירים שירדו לת"א של אז, לרמלה או יפו או לאשקלון החוגגת. ומאז שומעים בירושלים רק את פעמוני הכנסיות, קריאות המואזינים ואת צופר השבת.
