X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
לפעמים אני כורע על ברכיי להודות לאותה פקידה במטכ"ל, או אחותה שבפיקוד צפון, שבנעימות רכה הצילו בתשדורת אחת קצרה את חיי. ולו רק כדי שאיוותר בחיים, ואספר את הסיפור הלא-ייאמן של הספינה ושלושת צריחיה, של חבורת חיל-הים האמיצה, זוללי הבננות, ושל סיירי הגדוד של גולני, שנישאו על הנחתת הרעועה, כנישאים אל המזבח
▪  ▪  ▪
גיבורי הספר הם ראי כמעט-מדויק למה שהייתי

כשהייתי חייל סדיר בחטיבת 'גולני', לפני שנות אלף בגליל, השתתפתי בפעולת סרק ימית על הכינרת. ההתקפה הגדודית שהייתי אמור להוביל, עם כיתת הסיירים הגדודית שלי, על מוצבי החוף הסוריים, נדחתה ברגע האחרון. במבט רחוק מהיום, זה היה נראה כמו רצף של מעשים משוגעים: לעלות על הננ"רים, נחתות נושאות רכב, המיושנות להחריד, שחיל הים החזיק בכינרת, לחצות את האגם בלילה, מגינוסר לחוף הבטיחה, ולנחות בהפתעה מתחת למוצבי החוף המאיימים. היום זה נראה לי מעשה התאבדות המוני ממש!. תמונות של חופי הנחיתה בנורמנדיה, המלאים בנפגעים, עולות בראשי עד היום, כשאני חולם חלומות בעתה מאוחרים על הנחיתה הנוראה ההיא.
בספרי ההיסטוריה הצבאית מכנים את התקופה הקצרה אך הסוערת ההיא, "הקרב על המים", ושוכחים שהייתה זו לא פחות, גם המלחמה על חופש הדיג הישראלי במזרח הכינרת. כתבתי על כך ספר יפהפה לבני הנעורים, "ספינה ושלושה צריחים" שמו, 1984, שאייר בכישרון רב הצייר והמאייר אבנר כץ. הספר נשכח, כמו רוב ספריי, וכמו המלחמה על המים עצמה. אפשר לצרף אותה אל מלחמות שכוחות אחרות, כגון מלחמת ההתשה, או כמו המלחמה בארץ המרדפים, או כמו פעולות התגמול של צנחני שנות החמישים. אבל מי שלקח חלק במו-גופו בהתכתשויות הקטלניות הללו לא יוכל לשכחן עד יומו הצלול האחרון.
גדודנו העלוב נקרא אז לפתע, להמשיך במה שהחלו לוחמי הצנחנים האגדיים, עם הרב-סרן גוליבר ז'ל בראשם, שנתיים קודם לכן. קציני הגדוד הצעירים, שלא הכירו את סיפורי האובדן והבלגן הקשים מתל מוּטִילָה וממוצבי שפך הירדן, היו בטוחים שחטיבת 'גולני' הולכת לרשום פרק גבורה מופלא במלחמה על חופש הדייג במזרח הכנרת. אבל אני, שקראתי בשקיקה את כל סיפורי המלחמה, ידעתי שזהו מעשה התאבדות של ממש. הפליא אותי איך הם טפחו על שכמי כשיצאתי למעגן הצבאי בגינוסר, ואיך ביקשו ממני להתחלף. אני הייתי מתחלף איתם ברצון, אבל מפקדיי דחקו בי לצאת ללילות הסיור המושטים שלפני הפשיטה.
הכל רמז על כישלון מובטח. צריחי הננר"ים המאולתרים, תותחי העשרים מילימטר, שהיו חמודים אבל קטנים לעומת תותחי-החוף הסוריים. אשכולות הבננות שהועמסו בחופזה על הסיפון. הבננות הטעימות והמתוקות, הפרס ללוחמים בשובם, שתרמו משקי עמק-הירדן. מנועי הדיזל החורקניים של הנחתות, האלתורים השונים על הסיפון שנבנו במסגריות של חיל-הים. האלונקות השבורות והקרועות שהוטלו בשולי הירכתיים, הכול! איזו איוולת הייתה זו, לסמוך על נחתות סדוקות ומחוררות, שנשאו את צבא בנות הברית אל חופי נורמנדיה, כתריסר שנים קודם לכן?
חשבתי לעצמי, אילו אני הייתי מש"ק הסיירים הסורי במוצבי החוף, מה הייתי חושב על מכוניות השרד הרבות שחנו לפתע במעגנה הצבאית בגינוסר? מה הייתי חושב על נצנוצי השמשות וזהרורי האור המסגירים, שלפתע מילאו את הבקרים? מה הייתי אומר על נהמות כבדות ולא מוכרות, שנעו עם הרוח המערבית החרישית? הרי צריך היה להיות מטומטם, מוכה סנוורים וחרש גמור, כדי שלא להבחין בהכנות השלומיאליות למבצע! ואני בטוח היום שהסורים ידעו. אני בטוח שהם חיכו. אני בטוח שהם ארבו לנו ממש על קוו המים. הם לא ארבו "לנו", הם ארבו לי! הם ידעו שאני מכיר את סיפורי הקרבות, הם ידעו ששלושים שנה מאוחר יותר, אני אשב לשולחני ואכתוב את סיפור הקרב שלא היה. הם ידעו שהמפרצים הקטנים שלפני המוצבים מרושתים וממוקשים. הם ידעו שהדייגים ההיסטריים של טבריה מוכנים למכור את אמא שלהם, בעבור ליל דייג מוצלח.
למדתי מאז, מליל הבלהות שלא נתקיים, שישנם רבים בארץ החבים את חייהם לביטול פקודה פתאומי. כך בוטלו הפקודות לפשיטות על נוּקֵייבּ ועל מוצבי התַוּואַפִיקים שבמזרח הכינרת. כך בוטלו ברגע האחרון הפקודות על פשיטות מטורפות מעבר לתעלה, במלחמת ההתשה. וכך ממש בוטלו בשנייה האחרונה הפקודות לכיבוש העיירה קלקיליה, שממול לקיבוץ ניר אליהו. לפעמים אני כורע על ברכיי להודות לאותה פקידה במטכ"ל, או אחותה שבפיקוד צפון, שבנעימות רכה הצילו בתשדורת אחת קצרה את חיי. ולו רק כדי שאיוותר בחיים, ואספר את הסיפור הלא-ייאמן של הספינה ושלושת צריחיה, של חבורת חיל-הים האמיצה, זוללי הבננות, ושל סיירי הגדוד של גולני, שנישאו על הנחתת הרעועה, כנישאים אל המזבח.
כשיצא הספר הייתי סופר מתחיל ותמים שהאמין בסיפוריו, ופניתי לראש המועצה של עמק הירדן, ולוולה (זאב) שור, שיעזור לי בהפצת הספר. סיפרתי לו בקצרה את עלילת הסיפור, וציינתי שלעניות דעתי, זהו ספר חובה לכל ספריית נעורים ב'עוטף הכינרת' וגם מעבר לו. גייסתי דומני אז גם את מוקי צור הנכבד לטובת העניין. וראש המועצה, בצעד מפתיע, אכן נענה לבקשתי, ורכש 50 עותקים לספריות בתיה"ס של המועצה. אני שומר לו טובה עד היום על כך, אף כי הוא ודאי שכח את כל העניין. תמהני אם שרד איזה עותק מהספר באחת מספריות היישובים שם. ואז פניתי למפקד בית הספר לקציני ים בעכו. זאב אלמוג הי"ד, שנרצח במסעדת 'מקסים' בפיגוע טרור מחריד. מעודד מתמיכתה של המועצה האזורית עמק הירדן, התחצפתי וביקשתי ממנו לחלק את הספר "ספינה ושלושה צריחים", כמתנת סיום לבוגרי ביה"ס שסיימו לימודם. ושוב הופתעתי, לטובה כמובן, כשהשיב לי אלמוג, שאכן ירכשו 50 עותקים מספרי לבית הספר לקציני הים.
הספר לא הפך לרב-מכר וגם לא נחטף. הוא בילה את 30 שנותיו האחרונות בתנומת ספרים נעימה על המדפים, אם לא נגרס...אבל אני עדיין אוהבו מאד. אהבה אישית של אב לבנו המיוחד. העריתי לתוך הסיפור את כל מטען רומנטיקת הנעורים שלי, בטרם אשיל אותה ממני לתמיד. גיבורי הספר, קבוצת החיילים המאמינים בצדקת דרכם הציונית, ומוכנים לתת עליה את נפשם, משקפת נכונה את המהות שאני סברתי אז שהיא מהותי ומהות חבריי האמיתית. אכן, מוכנות מלאה לתת את נפשנו על הארץ. זוהי התסמונת שאני מכנה "רוח ההתנדבות הפוסט-פלמחי"ת". ובאמת, אחד המפקדים בספר, פותח את דבריו אל חייליו בכל פעם במלים: לא הייתי בפלמ"ח אבל... הפלמ"ח עדיין ניצב כמחוז חפץ רוחני, כמסמן התנדבותי, אל מול חיילי 'גולני', ילידי הארץ, אך גם ילדי שִׁבְעִים הגלויות, בסוף שנות החמישים.
נזכרתי בכך, כשקראתי לאחרונה על תולדות חייו של יאיר פלד ז"ל מיגור. איש סיירת הצנחנים ומפקד ברוך כישרונות ודמיון. הוא עוד היה אחד מאלה, המכורים עד סופם המר לרומנטיקה הקטלנית של רוח ההתנדבות של הפלמ"ח. היו רבים כאלה באותן השנים, אך אלה ששרדו, עצרו יום אחד והשילו מעליהם את מעטפת הנעורים הרומנטית הזו. ממש כמו שהתפכחתי אני, בטירונות העלובה והמדכאת שלי. לפתע הבנתי שכאן לא הרי האַבֱּרוּצִי באיטליה, ואני לא אהיה סייר נועז ב'צבאו הפרטי של פּוֹפְּסְקִי'. בצעדות הת"ס והתס"ח האינסופיות על מגרש המסדרים בבית נבאללה, הבנתי שכאן לא היחידה לפשיטות ארוכות טווח במדבר המערבי, ואני גם לא רוכב על גמל בסיירת הגמלים.
לא היה כלום בטירונות הגשומה ההיא, בחורף הקשה של 1956, מהזוהר המושך של ההולכים לסלע אֱדוֹם-פֶּטְרָה, ונותנים לה את כל ליבם. ובחדר האוכל הצפוף והרעשני לא ניתן היה לשחזר את המסדר שערך הגנרל פַּנְפִּילוֹב ל'אנשי פנפילוב' ביער הרוסי. וגם בין בחורי הפוֹ"ש של וינגייט לא שכבתי במארבים על צינור הנפט. הרומנטיקה הקטלנית הזו, הפוסט-פלמח"ית, עשתה שמות בנפשותינו הצעירות. ורק בנס ניצלתי אני מידה, באותם לילות מתח וחרדה, מתחת למוצבי הצבא הסורי, שבמזרח הכינרת. אולי בשל כך אני מחבב כל כך את גיבורי הסיפור הרחוק ההוא, "ספינה ושלושה צריחים", שהם ראי כמעט-מדויק למה שהייתי אני בסוף העשור השני לחיי.

תאריך:  23/07/2011   |   עודכן:  23/07/2011
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
רוח ההתנדבות הפוסט-פלמ"חית
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
מובס
אמציה חן  |  24/07/11 00:20
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יהודה דרורי
אני קורא לכל מי שנסחף בגל "הניצחון" בהצבעה השבוע בכנסת נגד חקירת ארגוני השמאל שיסביר מה הקשר בין ועדה פרלמנטרית הבודקת מעורבות מסוכנת של גורמים עויינים מחו"ל בעמותות במדינתנו ובין "פגיעה הדמוקרטיה"?
זאב גולדשטיין
החלטתי לצאת למלחמה בתחנות הרוח, כן כן החלטתי להתחפש לדון קישוט ואני מקווה רק שאהיה ולו במעט יעיל יותר. אז הנה הדוגמית הראשונה בתצלום המצורף - המדבר בעד עצמו
יורם אטינגר
מאז 1967 מנסים ממשיכיו של פרופסור בקי לשכנע את ההנהגה הישראלית להקריב את הגיאוגרפיה והטופוגרפיה הדומיננטית של רכסי יו"ש על מזבח סטטיסטיקה דמוגרפית מופרכת. הם סבורים שהרוב היהודי מערבית לירדן הוא קצר-מועד ונידון להיסחף על-ידי שיטפון דמוגרפי ערבי. תחזיותיהם מתרסקות בשיטתיות אל צוקי המציאות
עפר דרורי
אומרים שמוטב מאוחר מאשר אף פעם וזו דוגמה נכונה נוספת לפתגם הידוע. 360 שעות עבודה בחודש זה היקף העבודה של המתמחים, היקף עבודה הנוגד את חוק שעות עבודה ומנוחה של מדינת ישראל ומי המעסיק? מדינת ישראל
ליאורה מינקה
בהצעת החוק להסדרת הפיקוח על מעונות-יום אין מילה אחת על המחירים - לא על התחייבות המדינה לעלויות ביצוע החוק, וגם לא על התשלומים שיושתו על ההורים. כשלא מציינים מסגרת מחיר - יימצא תמיד מי שישמח "לחגוג" על גב ההורים ולהכניס יד ארוכה לעומק כיסיהם
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il