בשבועות האחרונים דב נבון מציץ מכל פינה כדי לקדם את השינויים בתחבורה הציבורית בגוש דן. הקמפיין משעשע אבל למציאות צריך להתייחס ברצינות. השינויים בתחבורה הציבורית במרכז אינם מובנים מאליהם ורצוי שיהוו דוגמה לכל רחבי הארץ. אין לאיש ספק באשר לנחיצותה של תחבורה ציבורית מבחינה כלכלית ואקולוגית, כך שהפיכתה לנגישה ונוחה יותר מעוררת תקווה שמא באמת הנהג הישראלי יסכים לזנוח את ההגה לטובת כולם.
אבל תל אביב והמרכז לא לבד. על
משרד התחבורה מוטלת משימה לא פשוטה בכלל, לעודד תחבורה ציבורית מחד-גיסא ולשדרג תשתיות מאידך-גיסא על-מנת לקצר את המרחקים בין המרכז לפריפריה. מצב התחבורה שקיבל ישראל כץ עם כניסתו לתפקיד היה מהגרועים בעולם, ודי במבט חטוף על הדוח השנתי הקודם שהגישה התאחדות הקבלנים, בו ישראל נמצאת באחד המקומות האחרונים בעולם בתחום התחבורה. בשנתיים האחרונות אנשי המשרד נאבקים בפקק אחרי פקק, כביש אחרי כביש, מקימים גשר אחרי גשר ובונים מחלף אחרי מחלף, הכל על-מנת להפוך את המדינה הקטנה ממילא שלנו, לכזו שבה נגישות התחבורה היא מהמתקדמות בעולם.
לרוב נוהגים שרי תחבורה להעדיף את הפתרונות הנראים לעין, לא את אלה שיחזיקו מעמד לאורך שנים. בכל הנוגע לתחום התשתיות, לא כדאי לבצע עבודות. הציבור לא מרגיש בהן ואין להן ערך אלקטורלי, אבל
שר התחבורה כנראה מוכן לשלם את המחיר ומפנה את המשאבים לעבודות ה"שחורות" שאמנם קשה לגזור לכבודן סרט אבל תרומתן לנסיעה החלקה תורגש שנים רבות.
הדרך עוד ארוכה. תשתיות התחבורה הציבורית אינן מספיקות,
רכבת ישראל סובלת מרעות חולות שדורשות פתרון, נתיבי התחבורה הציבורית נתפסים שוב ושוב על-ידי נהגים ברכבים פרטיים, עומסי התנועה הכבדים עולים למשק מיליארדים, אבל יש אור בקצה המנהרה והוא דורש בנוסף לבנייה, עשייה, הקצאת משאבים ועבודות פיתוח - גם מהלך חינוכי.
כולנו זוכרים את הקמפיין "אסור לקטוף פרחים מוגנים" שזכה להצלחה כבירה והנחיל לדורות של ילדים מודעות לחשיבות ההגנה על פרחי בר. כך גם בתחום התחבורה הציבורית. רק קמפיין רחב-היקף הכולל כניסה למערכת החינוך והסברים על חשיבות הנסיעה בתחבורה ציבורית יכול להוביל למהפך האמיתי. אם נלמד כחברה להעריך את היתרונות בתחבורה הציבורית, נוכל להפוך את תוכניות העבודה של משרד התחבורה למציאות קיימת יומיומית ועוד נשאל את עצמנו - איך הסתדרנו בלי זה עד עכשיו...
