על שליליותה של מידת הכעס ועל החובה להתרחק ממידה מגונה זו "כרחוק מזרח ממערב" [תהילים ק"ג, י"ב] כבר נכתבו הררי מימרות, משלים, פירושים, מאמרים ואף סיפורים שונים, מן המקרא ומן ההיסטוריה היהודית לדורותיה, כמו גם "סיפורי עמים" שונים המאששים ומוכיחים זאת.
בפרשת השבוע, פרשת "מסעי", החותמת את ספר "במדבר" נמנים 42 המסעות וה"תחנות" שעם ישראל עבר בעת נדודיו במדבר. במאמרים קודמים הסברנו והרחבנו מדוע ראתה התורה לציינם ואכמ"ל. אולם באחת מן ה"תחנות", בערבות מואב שעל-יד "ירדן ירחו" [=יריחו], התורה רואה לנכון לספר, ודי בפרוטרוט, את אשר אירע למשה כשהוא הגיב באופן לא רצוי לפעולה מסוימת של ישראל. ראינו לנכון להביא עניין זה לידיעת הקוראים ולוואי שיהא זה בבחינת "אין מחזקים אלא את המחוזקים ואין מזרזים אלא את המזורזים", ובמיוחד בימים טרופים אלה ואשר ידועים זה מכבר כ"ימי בין המצרים", כלומר: שלושת השבועות שבין שבעה-עשר בתמוז ותשעה באב. ימים אשר נצרבו בתודעה היהודית כימים של צער ואבלות "מחמת המאורעות הקשים והצרות שהיו בהם".
ובמה דברים אמורים? - בתחילת הפרשה הקודמת הקב"ה ציווה את משה לאסוף קבוצת לוחמים ולהילחם במדיין: "נקום (את) נקמת בני ישראל מאת המדיינים". משה אינו מבצע הוראה זו והוא ממנה את פינחס לעמוד בראש הכוח הצבאי (ועיין מה שכתבתי במאמרי: "משה כמשל, כסמל וכמודל לחיקוי" ותחזינה עיניך - מישרים). ואכן, התורה מספרת שפינחס ו"פקודי [=מפקדי] החיל" נלחמו במדיין, הרגו את הזכרים, "סגרו חשבון" עם בלעם הרשע, שבו את הנשים, הטף והמקנה, לקחו משדה המערכה "את כל השלל ואת כל המלקוח" והביאו זאת "אל משה ואל אלעזר הכוהן ואל כל עדת בני ישראל" שיצאו לקדם את פני הלוחמים "בשמחה, בתופים ובמחולות" [מדרש גם].
כשמשה, אלעזר הכוהן ונשיאי העדה ראו שמפקדי הצבא והלוחמים הפרו את "פקודת הקרב" והותירו את הנשים בחיים באו לידי מבוכה, בושה וצער. פני משה חוורו ו"נתכרכמו" [ירושלמי סנהדרין י"ט, א'] והוא הגיב בכעס גדול, שנאמר: "ויקצוף משה...". הוא הוכיחם בדברים קשים ובצורה עקיפה אף האשימם בעשיית חטא [=משגה וטעות ולא מלשון: עבירה ועוון]. לאחר מכן, הוא מורה להם כיצד עליהם לנהוג כדי "להתחטא" [=להיטהר] ויהיו זכאים לחזור אל מחנה ישראל [במדבר ל"א, י"ט - כ'].
"ואז, לפתע, נדם קולו של משה ואלעזר הכוהן נוטל את שרביט הדיבור" [מדרש גם] וממשיך ללמדם את "חוקת התורה" הקשורה ל"הלכות גיעולי גויים" [רש"י על אתר], דהיינו: כיצד לנהוג בכלים של נוכרים הנלקחים כשלל, קרי: כיצד לטהרם וכיצד להכשירם לשימוש בהתאם לחוקי התורה.
מדוע אלעזר עושה זאת? והרי משה רבינו עומד על ידו?! - בשאלה זו התחבטו מספר פרשני מקרא ומשום "גזירת עורך ואורך" לא נאריך. ברם, נציין שתי גישות שונות זו מזו, כמו גם את מסקנתנו המוסרית הנובעת מגישתו של אחד מן הפרשנים, כדלקמן: ר' אברהם אבן עזרא [=ראב"ע, 1164-1089] ומן הבולטים בפרשני המקרא אינו רואה כל קושי בכך שאלעזר הוא "שנטל את שרביט הדיבור" במקום משה רבינו, משום שהוא רק פירש, הסביר והרחיב את כוונת משה שאמר: "תתחטאו". אלעזר היה בחינת "כבר איתמחי גברא בכך" [מדרש גם]. זאת משום "שחוקת התורה [=פרה אדומה] לאלעזר כבר ניתנה". לעומתו, ר' שלמה בן יצחק [=רש"י, 1105-1040], גדול פרשני התנ"ך והתלמוד, למעשה, כן רואה קושי בכך שאלעזר הוא "שנטל את שרביט הדיבור" ורש"י טוען: "לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, ונתעלמו ממנו הלכות גיעולי גויים" [ספרי, קנ"ז]. ולהוכחת טענתו, הוא אף מציין דוגמאות נוספות ואשר בגין כעסיו של משה, הוא טעה ונתעלמו ממנו ההלכות הרלוונטיות שבכל עניין. יש לציין, שר' חזקיה בר מנוח [=החיזקוני, 1310-1250] מוסיף על דברי רש"י ומביא את מימרת התלמוד [עירובין מ"ג] האומרת: "הואיל ואלעזר הורה הלכה לפני משה רבו הוא נענש, בכך, שלא מצינו שנצטרך לו יהושע".
סיפור מקראי זה, כמו סיפורים אחרים, יכול לשמש כבסיס וכמצע למימרותיהם של חכמינו ע"ה בדבר הזהירות הגדולה ממידת הכעס וההתרחקות המעשית הימנה, כמו למשל: התנא ר' אליעזר [אבות ב', משנה י"ג] שהורה: "אל תהי נוח לכעוס" ואחד מן האמוראים אף קבע [נדרים כ"ב]: "כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטים בו". ר' משה בן מיימון [=הרמב"ם, 1204-1138], מגדולי הפוסקים ומן האישים הבולטים בעם היהודי לדורותיו, אף פסק באופן נחרץ ש"יש דעות [=מידות] שאסור לו לאדם לנהוג בהן באופן בינוני. אלא, יתרחק בהן מן הקצה האחד אל הקצה האחר" [הלכות דעות ב', הלכה ג'] ואחת מהן היא מידת הכעס לגווניה השונים. הרשוני לסיים במה שהוסיף על כך בעל "מדרש גם" כהאיי גוונא: "כל דקה שמבזבזים על כעס מפסידים ששים שניות של חיים".