אמן דומה לפטרוזיליה – הוא נותן את ריחו רק כשהוא פצוע (זו המסקנה שלי כצמחונית). מי שצפה בסרט על
לאה גולדברג התרשם שהפצע העיקרי שלה היה היותה "אשה דחויה". לפי הסרט, גולדברג הייתה "דחויה" משום שהיא בחרה שוב ושוב להתאהב בגברים שאינם בני השגה, נשואים או כאלה שלא היו מעוניינים בקשר אינטימי עימה. עוד נטען שהמשוררת "תפסה את עצמה כאשה כעורה". אפשר כי בטענות אלה יש אמת רבה, אך הנימה המתנשאת והלכלכנית העולה מהן עוררה (בי) חוסר נוחות.
שלא לדבר על המציצנות: הסרט עשה קולות של איכות (ציטטות מהשירים, אנימציה כמו-אמנותית), אך הדיף ניחוח של עיתונות זולה. הסרט היה למעשה מפגש רכילות על גולדברג, ש"ישבה לבד בקפה פילץ", כאילו יש בכך משהו רע. ובעוד הממד המילולי של הסרט נשא אופי רכלני-קרתני, הממד החזותי שלו היה קסום: תמונות ארכיון יפהפיות מתל אביב הקטנה של תחילת המאה.
מקור נוסף להתרגשות היה החיבור שעשה הסרט בין שורות של גולדברג ("אם תיתן לי חלקי באימת מחשכיך/ אולי יֵאור לי מעט/ והיה מכאובך לי תשורה") לדמותו של האהוב שאליו הן מתייחסות: אברהם בן-יצחק, משורר נפלא שכתב רק 12 שירים ו"חי כנזיר". פרופ' אריאל הירשפלד העלה את ההשערה כי בן-יצחק פשוט העדיף גברים. כך או כך, גולדברג הייתה כרוכה אחריו רוב ימיה. "אפשר לחיות בלי ילדוּת", היא כתבה; אך חיים ללא בן-יצחק היא התקשתה לדמיין.
הסרט לא חידש דבר כמעט, בשל עיתוי שידורו – שבועות לאחר ההרעשה הכבדה לרגל "מאה שנה להולדת גולדברג", שבמסגרתה התפרסמו על המשוררת כתבות המציגות נתחים 'עסיסיים' מחייה. מבחינה זו, הסרט בערוץ 2 הזכיר זיקוק בודד הנורה בבוקר שלמחרת מסיבה פרועה. אך שום כתבה או סרט צהוב (העוטים אצטלה של כתבת עומק) אינם יכולים לפגום בקסמם של 'אהבתה של תרזה דימון' ו'האומנם עוד יבואו ימים'. אולי אלוהים רצה שגולדברג תסבול, כדי שהיא תוכל לכתוב את השירים הללו וכדי שיוכל להיווצר המפגש המופלא בינם לבין סשה ארגוב, חוה אלברשטיין ואילנית?
בכל יוצר מעניין נותר תמיד יסוד בלתי מפוענח. גם גולדברג, חרף ההתפלשות הדוחה למדי בחיי הלא-אהבה שלה, לא ניצודה עד הסוף בסרט זה, שזרק לעברה את פלצור השבלונות. ואגב, אני מעדיפה את השבלונות התמימות הללו ואת הרכילות הפשוטה, מאשר תזות 'מקוריות' מדי המולבשות על המשוררת. "גולדברג הייתה צריכה לחשוב שהיא מכוערת בשביל השירה שלה", טענה בסרט חוקרת אחת, לתפארת ההימום האינטלקטואלי. ומי שמנסה להמם, אינו מעורר המיה. המיה יש רק בצניעות, כמו זו שהייתה לגולדברג.