פוליטיקת התסיסה החברתית

את תנועת המחאה שקמה בימים האחרונים בעניין הדיור, ניתן היה לסווג בהתחלה כניסיון של השמאל הרדיקלי להצית אש בשדה הקוצים הלוהט ביותר בישראל. את המאהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב אפשר היה לפטור בלא-כלום. בישראל אין משבר כלכלי באמת; בעיות חברתיות קשות קיימות תמיד, אולם משבר בנוסח ארה"ב או יוון איננו קיים בארץ (אצלנו, כידוע, לא מתעניינים במושגים כמו גירעון המעסיקים את הכלכלה האמריקנית השוקעת, למשל, ומעידים על חוסנה של הכלכלה פה). אבל הגפרור השמאלני הצית שריפה אמיתית: רבבות המפגינים ברחבי הארץ אינם תומכי מרצ וחד"ש. רובם אינם אוהדים של 'הקרן החדשה' ו'השמאל הלאומי'. יש פה תנועת מחאה גדולה, עממית ואמיתית. הצעירים שמזיעים באוהלים אינם סוכנים של הרדיקליזם האנטי-ישראלי, גם אם הם משרתים אותו בעקיפין. ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהתקשורת נותנת למחאה הזו רוח גבית. כל ארגוני השמאל נרתמים כדי לממן, לארגן ולשנע את ההפגנות. למדורת המצוקה נשפך דלק אנטי-ממשלתי בכמויות. נתניהו ושטייניץ הפכו לשק החבטות הציבורי, גם כאשר לחלק גדול מהמפגינים לא ברור כיצד ניתן לשנות במחי יד את שוק הדיור המונופוליסטי. יש פה הסתה מאורגנת נגד הממשלה, כשהמטרה היא ללחוץ את השלטון עד לקצה גבול היכולת. היציבות של הקואליציה רק מחזקת את המחאה, והניסיון לעלות אל הכנסת ולהפחיד את השלטון הוא ביטוי לרוח אנטי-דמוקרטית חמורה ומדאיגה. אבל מעל הכול, יש פה מי שמנסה לחבר את הקצה החברתי עם הקצה המדיני. המטרה היא אחת: להחליש את ההנהגה בישראל לקראת ספטמבר. לגרום לממשלה לחשוב שוב ושוב אם היא יכולה לפעול מול האתגר הפלשתיני כשהבית בוער במחאות ובהפגנות. ולא פחות חשוב, להביא את אזרחי ישראל למצב שבו הם מאוימים כלכלית מחשש לסנקציות בינלאומיות, ומחפשים דרך מילוט מחשש למשבר שיחריף בעיות קיימות שרובן הן מורשת הממשלה הקודמת. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מדוע שלושת העיתונים הגדולים בישראל, למעט "ישראל היום", מבעירים מדי יום את המחאה נגד הממשלה. במאמר מערכת שפרסם השבוע הארץ, נכתב: "אי-אפשר להתעלם מהאמת שמבטאת המחאה. זוהי התעוררות מבורכת. אסור שתישאר רק ברחובות, עליה לבוא לידי ביטוי גם במערכת הפוליטית". במלים אחרות, הרדיקלים מנסים לתעל את המחאה כדי לזעזע את אמות הסיפים הפוליטיות. יהיה מי שינסה להפעיל לחץ בתקופה הקרובה על אהוד ברק ששומר על שתיקה רועמת בימים האחרונים, מתוך הנחה שקואליציה עם 62 מנדטים בתמיכת 'האיחוד הלאומי' וללא מפלגת העצמאות, תתקשה להאריך ימים. ויש גם מאמץ לערער את הליכוד מבפנים. כולם יודעים מי "השר הבכיר" שהתראיין בתחילת השבוע ואמר שנתניהו שרוי ב"פאניקה". זו מנטאליות פוטשיסטית. זה ניסיון הפיכה שקוף "מלמטה". אולם מה שקורה כעת הוא בגדר חזרה גנרלית. אם תרצו, מהפכת 1905 נוסח רוסיה שמבקשת לזעזע את המשטר, כאשר המהפכה האמיתית מתרחשת בשני שלבים 12 שנה אחר כך, בפברואר ובאוקטובר 1917. אלא שכאן ברור שאף אחד ממתנגדי הממשלה לא מתכוון להמתין כל כך הרבה זמן. הבחירות הבאות באופק: לממשלת נתניהו נותרו שנה וחצי להשלמת כהונתה. ספטמבר האדום-ירוק של הברית האסלאמו-קומוניסטית הולך ומתקרב. יש מי שיבקש לנצל את התסיסה החברתית המתרחשת נוכח בעיות אמיתיות וקשות כדי לטלטל את השלטון. להגיע לבחירות הבאות עם צבא של עמותות וארגונים חוץ-ממשלתיים המפזרים שנאה נגד נתניהו, כפי שקרה בבחירות 99'. ברור מאליו שבחירות דמוקרטיות אינן מהפכה. אבל דומה שלכולם ברור לחלוטין שממשלת שמאל לא תוכל לעלות לשלטון בלי האצבעות הרדיקליות. לבני לא תוכל לעשות את מה שרבין לא הצליח לבצע ב-92', קרי: להקים ממשלה שנשענת רק על קולות ציוניים. ממשלה שתהיה תלויה בקולות דב חנין ומרכז מק"י תיאלץ להתנהל בצורה מסוימת מאוד. היתרון הגדול של השמאל הוא החיסרון הגדול של הימין: אף אחד בהנהגה לא באמת מבין מה מתרחש מתחת לרדאר השלטוני, גם אם חלק גדול מהעם מצליח להבין את זה. ישראל זקוקה כרגע ל"מסיבת תה" מקומית שתיקח את על עצמה להוציא את המחאה מציפורני האדומים ולנתב אותה למסלול ציוני המשרת את האינטרס הלאומי הישראלי.