שלושים שנה לפטירתו של יעקב שבתאי, סופר ישראלי מרכזי גורמים לגל התייחסויות מהן קשורות למחאת הרוטשילדים החדשים הטורחים בעניין 'דיור בר השגה'.
לאחר שמני מאוטנר, פרופ' למשפט שמעולם לא קיבל את עמדת
אהרן ברק ש"הכל שפיט" סוקר בכישרון רב את תולדות תחלואיה של מה שהוא מכנה "התרבות הישראלית" בהקשר הפרוגנוזות של ברוך קרוצוויל ואחרים שראו בחילוניות שפשתה בעולם היהודי ריקון הפנומן של הקדושה וביטול אורחות החיים של העם היהודי תוך הפיכת עצם קיומו למיותר!, אכן התגשמו נבואות האבדן בין השאר ביצירות יעקב שבתאי העוסקות בחוסר התוחלת של החיים הישראלים בעיר תל אביב. כל זאת במסגרת הדיונים הציבוריים לכבוד שלושים שנה לפטירת הסופר והכתרתו כגדול הסופרים הישראלים.
לאן נדחק ס' יזהר וחביבי הקהל, מעומדי פרס הנובל הנצחיים? אלו שמזדנבים בכיכרות לגרוף שלל בהפרחת סימסאות בכל מהומה שיש בה תחייה לעלילת רצח ארלוזורוב, גזיזת פיאות או גירוש יהודים. אישים כמו דוד גרוסמן,
מאיר שלו ו
עמוס עוז!. אלו שהרפלקס המתונה כנגד כל מי שבא למצק את הלאומיות היהודית מעביר אותם על דעתם.
מאוטנר מגיע מכוחות עצמו לאבחנה שהתרבות הישראלית "שיעבדה את עצמה לשיח הזכויות החד ממדי של המשפט" הוא מנסה בשלהי מאמרו, ממש בשורות האחרונות להפוך את פני מגמת המאמר המוכח ולומר בכל אופן טעיתי או הגזמתי. עם עובדות אי-אפשר להתווכח יש סיבה לאופטימיות.
מני מאוטנר מגיע באחרית מאמרו לנבואת נחמה שמתוך המצב הדתי-לוני והחילו-דתי , התמזגות האופקים של הציבור הישראלי היהודי ואולי גם הלא יהודי עשויה ההלכה האפלה להיות מנוצחת בתנועת המלקחיים החברתית הגדולה.
הוא מבשר על ההתפתחות הרביעית המבטיחה ביותר שהיא "פריצת "מלחמת תרבות" באשר לאופיים של המשטר, התרבות הפוליטית והמשפט: מצד אחד הוא מציין את "האופציה המערבית- חילונית -ליברלית, ומנגד האופציה ההלכתית" כשהוא מייחל שההתפתחויות הסימביוטיות בין הדתיים המתקדמים והחילוניים המגלים את יהדותם "יצליחו להאפיל על זו הרביעית" ומלחמת התרבות תתקדם סוף סוף ליעד שסומן לאחרונה על-ידי פשיטת הרגל של הרוטשילדים החדשים שהוא מלחמת אזרחים.
עצם הצגת הדיכוטומיה 'הלכה - חילוניות' מחזירה אותנו לשיח הנדוש שממנו נדפה שנאת ישראל הפנימית המתמדת והבלתי נמנעת. שוב הפעם אנו נתקלים בתופעה הידועה של הניסיון לאפיין את ההלכה כשריעה, כמשפט המוסלמי כביכול הידוע בסיסמה הממוחזרת בימים הללו: "מדינת הלכה הלכה המדינה". כאילו ההלכה מעצם טיבה מנותקת מכל התהליכים "החיוביים" או ה"שליליים" שהצביע עליהם מנחם מאוטנר חמש שורות קודם. ואמנם עמדה זו דומה למדיניות המערכת של מוסף 'שבת' שבחרה בחילוניות או ברפורמה כמורת דרך והצטרפה אליה בהסרת הדגל. גם הביאליקיסטים יודעים שהדיאלקטיקה בין הלכה ואגדה מקיימת את שתיהן ואין חוק ללא אתוס ואין מיתוס ללא חוק. אין די בהכרת חוק הכלים השלובים כדי להניע מחויבות כלפי מקור הסמכות, קדושת התורה מסיני.
אכן האקדמיזציה המפוקפקת של ההלכה ובפרט בשנים האחרונות באמצעות מכוני פרשנות פוסט מודרניסטיים הקלו על החיים ומאידך חולשתם האינטלקטואלית של נושאי דבר ההלכה, הגדולים, ההנהגות החרדיות והחרדליות מעבים את הרושם המוטעה שזהו המצב הנצחי: מערב חילוני -אינטיליגנטי ואינטלקטואלי מול מזרח דתי פרמיטיבי.
ההלכה החיה , הפסיקה בכל ז'אנר שהוא מפסק בית הדין הגדול ועד לשו"ת אינטרנט אינה אלא רפלקס של המציאות ועם כל נצחיותה היא אמורה לתת מענה למצוקה , להבדיל, כמו המשפט החילוני ולסמן את המתח שבין "שלטון החוק" לנורמות המשתנות תוך ניסיון הגנה על ערכים יציבים- טראנס -היסטוריים- נצחיים וקדושים. התחברות לשושלת הקבלה הלגיטימית של התורה שבעל פה
ההלכה לא שעבדה עצמה ל'שיח הזכויות' על-אף שיש היום רבנים קלים וכבדים רבים המנסים לקפוץ על עגלת הפופוליזם כדי להיות רלוונטיים ולמעט ב'שיח החובות'. האבחנה החברתית של מאוטנר דומה להפגנות על הדיור בר השגה המצביעות אומנם על בעיה אך אינן יודעות לקרוא לה בשם.
כיצד כל זה קשור ליעקב שבתאי שהוא עילת המאמר. לפני כשנה סיים הסופר אבי גרפינקל בהצטיינות דוקטורט על יצירתו של יעקב שבתאי ועל הביקורת עליה. אני כמדריך לא תרמתי לדוקטורט דבר ולא הצלחתי לקלקל אותו אבל אני מבקש לציין מה היו מקצת מסקנותיו מאירות העיניים של אבי גרפינקל בעבודתו שאינן שונות בחלקן מניתוחו של מאני מאוטנר. אבל יש שוני בעניין אחד מהותי הקשור בביקורת הביקורת על יעקב שבתאי.
אבי גרפינקל מתמודד עם בעיות פסיכו-אתיות וסוציולוגיות קשות הנובעות בין השאר מההגנה העצמית של בני דורו של שבתאי ומקורביו על עצמם. הנחותיו של אבי גרפינקל פורצות את גבולות השיח המחקרי המקובל ואת האתוס האופנתי של הטלת אשמה על דור ההורים במצב שאליו התדרדרו הבנים. טענה זו של הטלת האשמה בדור ההורים עולה גם באיפיונים סוציולוגיים בין דוריים כמו במחקריהם של יונתן שפירא ושל אניטה שפירא בספרה יהודים חדשים יהודים ישנים בפרק על "דור בארץ" שבו טיפוסית הטלת האחריות על דור האבות הציוני שעלה מן הגולה במצב הקורבניות של הבנים.
אבי גרפינקל מעמיד התבוננות ביקורתית המבוססת על כל השיח הפילוסופי המודרני והפוסט מודרני המתמודד עם שאלות הפרשנות והלשון. ומציע מודל כללי של קריאת ספרים ובעיקר קריטריונים להערכה. מהלך המהופך לדמוקרטיזציה נטולת הערכים המקובלת כיום בכל תהליכי השיפוט והיצירה. מאידך ההגנה העצמית של המקורבים יוצרת קיבעון שמרני וקנאי שאינו מאפשר שינוי עמדה.
על-פי טענתו, חלק ניכר מקוראיו של שבתאי, ובמיוחד בני דורו, לא היו ערים למידת האשמה של דמויות הגיבורים בכישלונם והעדיפו להטיל את האשמה זו בדור האבות של הגיבורים או בגורמים ביולוגיים ובלתי נמנעים, כגון הזִקנה והמוות. המודל התיאורטי המוצע של קריאת ספרים מסייע לזהות את מקור הטעות הזאת בנטייה השמרנית העלולה לנבוע מאופיה של התודעה האנושית ומהדרך שבה היא פוגשת טקסטים..בהשוואה לדמויות ספרותיות אחרות, למשל אלה של חנוך לוין, גיבוריו של שבתאי אינם סובלים מפגמים ביולוגיים, אסתטיים או אחרים המונעים מהם אפריורית למצוא בני זוג, להקים משפחות או להצליח בכל פעילות אנושית בסיסית אחרת.
בניגוד לדרך שבה נתפסו ברשימות ביקורת ומחקר רבות על שבתאי, דור האבות של הגיבורים, בני העלייה השלישית, אינו מתואר ביצירות כחזק או כמסרס דיו כדי למנוע מבניו לסלול בעצמם את דרכם בחיים ולמצוא מידה סבירה של סיפוק ואושר. המסקנה שהוצגה היא שכישלונן של הדמויות ליטול אחריות על חייהם לא היה בלתי נמנע, וכי יש להן חלק נכבד באחריות למצבן.
לא ניתן במסגרת זאת להציג את עומק הטענות של גרפינקל ויסודיותן אבל ניתן להדגים אותן בפרשת "הדיור בר ההשגה". כיצד הסופרים המפורסמים, גיבורי התרבות מובילים את המאבק הריק והנהנתני המובל לא על-ידי האותנטיות של קרבנות השוק אלא על-ידי אלה המפונקים והעשירים והמצליחנים בניו של צזאר וגודלמן שתפסו טרמפ על האילמות הציבורית.
מה תהיינה התוצאות של האינפנטיליות המתאבדת. מה זה חשוב. אללה באב-אלה. העיקר שמתוך הייאוש העליז נמשיך להרוס בחדווה את שאריות הריק של "התרבות הישראלית". לא לעולם חוסן. הרלוונטיות של ההלכה, האינטלקטואליות העמוקה הצפונה בה, תהיה התנודה הבאה שתמלא את החלל הפנוי שנוצר בתוך מלחמת התרבות בכל צורה שתלבש.
