אמש שמתי פעמי למקום הכי קוסמופוליטי בתל אביב - גינת לוינסקי, בשולי התחנה המרכזית הישנה. היה חם. חם מאוד. מהגרי עבודה סודנים היו שקועים בשינה עמוקה על הדשא. מטרים ספורים משם, במאהל המחאה של דרום תל אביב, התנהלו ויכוחים שאפילו החום המתיש לא יכול להם. על המחצלות תפסתי שיחה עם ערן גילה, עובד סוציאלי תושב שכונת שפירא, שעזב הכול ובא כי הגיעו מים עד נפש.
כשדיברנו, היה זה לאחר יומיים רצופים שבהם פקחי עיריית תל אביב פשטו על המאהל בארבע לפנות בוקר והורו למפגינים להתפנות בטענה שהם יוצרים רעש ומפריעים את מנוחת התושבים.
מה אתה אומר על זה, שאלתי את ערן. הוא גיחך. תסתכלי סביב, השיב. למי בדיוק אנחנו מפריעים. מי התלונן? הפליטים, מהגרי העבודה, המסתננים?
הגרסה הרשמית של עיריית תל אביב היא שמדובר במאהל לא מורשה. ערן חושב שההתנהלות העירונית מוּנעת ממניעים אחרים לגמרי. עובדה, המאהל יושב עשרה מטרים בלבד מתחנת המשטרה המקומית, ומשם עדיין לא יצאה שום יוזמת פינוי. ייתכן, הוא אומר, שבעירייה חוששים שהפליטים ילמדו מאיתנו ויקימו גם הם אוהלים. ואז איזה פרצוף יהיה להם.
בניגוד למחאה ברוטשילד, המפגינים בדרום אינם נהנים מקונצנזוס. באותו יום שבו הוקם המאהל כבר היו ארגוני שמאל שהתנערו מן המאהל בלוינסקי וכינו את תושבי השכונות פשיסטים וגזענים. ואכן, בניגוד למחאה בשדרות רוטשילד, את המחאה הדרום תל אביבית הרבה יותר קשה לעכל. מה לעשות, הם לא נחמדים. כלומר, הם דווקא נחמדים מאוד, אבל המחאה שלהם הרבה יותר נוקבת. ההתנחלות בגינת לוינסקי לא מתיפייפת. היא תוקעת אצבע בעין המדממת של המצב החברתי ומייצרת התנגשות בין שתי אוכלוסיות חלשות - תושבי הדרום החלשים ומולם הזרים. פה כבר לא מדובר על מחסור בדיור אלא בתחרות דרוויניסטית על אותה נישה.
חשבנו שהמחאה שלנו חייבת להיות מקומית, אומר ערן גילה. יש פערי ענק בלתי נסבלים בתוך העיר וצריך למקד אותם ציבורית ותקשורתית. בדרום תל אביב יש יותר מכמה רבדים של הזנחה מתמשכת - והדיור הוא רק אחד מהם. אנחנו לא נגד האנשים האלו, הוא אומר ומחווה בידו לעבר המסתננים. איך אפשר להיות נגד אנשים שחיים בתת-תנאים בדירות שאינן ראויות למגורי אדם? לא הם הבעיה, אלא מי שמביא אותם לפה ומנצל אותם בצורה מחפירה. הם חיים כאן בתנאים תת-אנושיים בגלל שמדובר באנשים שכוח המיקוח שלהם קטן מאוד. הם נעשקים במחירים מופקעים, ללא כל פיקוח מצד הרשויות. מצב העניינים הזה מייצר השפעה שלילית הגוררת עִמה שכבות חברתיות שלמות בחברה הישראלית למטה, בעוד העירייה והמדינה במקרה הטוב מעלימות עין.
אולם מי שציפה להתנגשות מעמדות במאהל של לוינסקי, טעה ובגדול. ערן גילה אומר שבערב הקודם הייתה מסיבה במאהל. הזרים צפו מן הצד בביישנות, אפילו בחשש, אולם עד מהרה התחממה האווירה והם הצטרפו למסיבה. שרו שם שירים מנפאל, מהפיליפינים ומסודן.
כל משך שיחתנו עמד מן הצד ילד סודני כבן עשר וגמע בצמא כל מילה. אחרי כמה דקות התגבר על עצמו ועל הביישנות. "אפשר לאכול מנגו", שאל כשהוא מצביע על פרי בודד שנותר בקרטון במאהל.
בבקשה, השיב ערן.
אחרי דקות אחדות הצטרף ילד נוסף שביקש מים ועוד ילדה קטנה עם ילקוט גדול. הם ישבו במאהל בנינוחות ובפתיחות, ודיברו עברית מצוינת.
אתם יודעים מה עושים פה במאהל, שאלתי.
כן, השיבו ילדי הזרים. לאנשים האלה אין כסף לקנות בית.
ולכם יש? גם לא, השיב הקטן. לאמא שלי אין כסף.
מה יהיה, שאלתי. לא יודעים, משכו כתף.
אם אין בית בישראל אולי תחזרו לסודן, הצעתי.
אני לא, פסק הקטנצ'יק. גם אני לא, הצטרף הגדול יותר, הביישן.
עכשיו כבר ברור - אם למישהו הייתה כוונה לשסות את האוכלוסיות אלה באלה, זה לא ילך. חם מדי. וחוץ מזה - הקרבה שנוצרה, גם אם בכפייה, מייצרת ניצנים של הבנה ושיתוף פעולה. לממשלה ולבעלי הבתים יש בעיה.