כל מי שעוקב אחר הנעשה בעולם בתחום הכלכלי, מבין כעת בוודאי כי הצונמי הכלכלי של 2008 עדיין לא הסתיים. הוא רק טויח על-ידי הממשלות שקיוו כי מתחת למעטה הטיח, הבעיה תיעלם מעצמה. אך דווקא הטיח (המדיניות התקציבית המרחיבה, והריבית הנמוכה), שהולך ונסדק בימים אלה, הפך את הבעיה לקשה יותר. הגירעונות של מדינות המערב הולכים ומחמירים במיוחד במדינות שנטו לקיים רווחה מוגברת מעבר ליכולתן התקציבית כמו יוון, או שניסו לחולל שינויים בכיוון הזה כמו ממשל אובמה בארה"ב. הכלל שאין ארוחות חינם שב ומוכיח את עצמו, והמדינות הללו עומדות לשלם מחיר כבד על טעויותיהן. על הרקע הזה בולטת לטובה דווקא הכלכלה הישראלית שנהגה עד היום באחריות.
לא תמיד זה היה כך. סביב שנת 1980 כיהן בתפקיד שר האוצר בישראל יגאל הורביץ, שניסה לשווא לצאת כנגד ההפקרות הכלכלית הפופוליסטית שהייתה נהוגה באותה תקופה, ואפשרה להיטיב עם הציבור ולהיענות לכל דרישות השכר של כל קבוצת עובדים ללא כל כיסוי תקציבי. הוא זכור לרבים בזכות מטבע הלשון בו הרבה להשתמש "מטורפים רדו מהגג”. אך לרוע מזלנו, לא רבים הבינו כמוהו את הבעיות הכלכליות לאשורן והוא לא הצליח לשנות את הגישה מאחר שלא זכה לגיבוי פוליטי. הכלכלה הישראלית המשיכה להידרדר עד אשר קמה ממשלת אחדות לאומית בראשות
שמעון פרס (ברוטציה) שנתנה גיבוי פוליטי לשר האוצר
יצחק מודעי שהצליח לעצור את המשבר על-ידי הפסקת ההפקרות התקציבית.
מאז, בין השאר בזכות מדיניות נבונה שנקט
בנימין נתניהו בתקופת כהונתו כשר אוצר בממשלת
אריאל שרון, הכלכלה הישראלית הגיעה לרמת יציבות ואיתנות כזו שלכולם נראה כאילו כך היה וכך יהיה תמיד, ואין צורך לדאוג.
אך היציבות הכלכלית לאור גל הצונמי המתחדש שפוקד את העולם הכלכלי, וגל הפופוליזם השוטף אותנו משדרות רוטשילד, היא כבר לא דבר מובן מאליו.
אין זאת אומרת שאין לנו שום בעיות אחרות, ובוודאי שיש מקום לשיפור. ככלל כל מערכת כלכלית היא תמיד דינמית ודורשת תיקונים ואיזונים, וגם אז היא אף פעם לא מושלמת. במיוחד לאור העובדה שעדיין לא הומצאה שיטה כלכלית שיכולה לתת יש מאין. לכן בכל שיטה צריך פעולות מתקנות תוך כדי תנועה.
הציבור הרחב מתלונן בצדק על-כך שהנטל הכלכלי המוטל עליו הוא גבוה מדי. חייבים ואפשר לטפל בבעיה הזו, בין היתר על-ידי מניעת
מונופולים, שחרור
חסמים ביורוקרטיים שפוגעים בהיצע הדירות, צעדים שימנעו
ריכוזיות ויאפשרו יותר תחרותיות, והקלות כלשהן ברמת המיסוי במידת האפשר. ניסיון שנות השמונים מלמד שצעדים אלה חייבים להישקל בצורה מקצועית, ולא להיות תוצאה של בולמוס פופוליסטי.
אלא שאם מתבוננים באוסף הדרישות שצמח ממאהל שדרות רוטשילד ניתן לראות שהן כוללות דרישות שחלקן לא יסייעו במאומה לשכבת הביניים, כמו הדרישה לבלום את ההפרטה של מוסדות הרווחה ובריאות הנפש, או הדרישה לביטול של עבודה קבלנית במגזר הציבורי (שבמידה שתיענה עלולה אף לגרום להגברת האבטלה). חלקן אף יפגעו בה, כמו ביטול חוק הווד"לים, ביטול שינציח את המחסור בדירות. וחלק לא מבוטל אחר, כמו הדרישה המופרזת לחינוך מגיל שלושה חודשים, יביאו לגירעון תקציבי אדיר, שכתוצאה ממנו ייפגע בסופו של דבר בעיקר מעמד הביניים, שאם לא יוטל עליו נטל מס בלתי אפשרי, הרי שההיפר-אינפלציה שתיווצר תשחק את כל כספו.
יש כמובן גם דרישות מועילות, שרובן אגב כבר החלו להיענות בדרך זו או אחרת, כמו הדרישה להפחתת
מיסים עקיפים, או תוכנית למתן
פתרונות דיור מיידיים לזוגות צעירים, סטודנטים ושכירות מוזלת, תוכנית שדווקא אותה דחו אנשי המאהל.
השאלה היא מה יגבר. הדחפים האידיאולוגיים של אנשי השמאל הקיצוני ממאהל שדרות רוטשילד, המנסים לתפוס טרמפ על מצוקת שכבת הביניים, כדי לקדם את השקפת עולמם הארכאית שלא רק שלא תועיל אלא בסופו של דבר תפגע בשכבת הביניים, הפופוליזם שידחוף להריסת כל מה שתוקן בכלכלה הישראלית מאז שנות השמונים, או האינטרס הכלכלי האמיתי של שכבת הביניים שדורש גישה מקצועית ואחראית לפתרון הבעיות?