היחס שלי למנהיגי "מחאת רוטשילד" הופך מיום ליום יותר ויותר אמביוולנטי: שילוב של אהדה כלפיהם בשל היותם לא רק מדברים בסלון בערב שישי, אלא גם עושים מעשה מחד-גיסא, אבל גם יחס של "חאלס, נמאסתם יה מתנשאים", מאידך-גיסא. ויש, כמובן, לעשות הפרדה מוחלטת בין מנהיגי המחאה למפגינים הפשוטים הנמנים עם עמך ישראל הנרקבים כבר שלושה שבועות באהל צר, חמים ומותקף יתושים וברחשים.
וכי מה קרה כאן, בעצם? מה שקרה הוא, שחבורה של אנשים החליטה להביע מחאה, לגיטימית כבר אמרנו, על יוקר המחיה כאן בישראל, יצאה לרחובות, זכתה לנישוקים מכל הסלבס, לחיבוקים מכמעט כל התקשורת (המגויסת, כמובן) ו"פוציניו מוציניו" מכמה פוליטיקאים פופוליסטים שכל מה שמעניין אותם זה שני דברים: לזכות בליטרת התקשורת, ולראות את ביבי וממשלתו זזים הצדה. ומה על הדמוקרטיה? זו, מבחינתם, צריכה להתממש כשהם יהיו בשלטון, בקואליציה, לא עכשיו כשהם האופוזיציה. למה? ככה. והבת שלי בת השלוש נוהגת לומר "אבא, ככה זה לא תשובה". והיא צודקת. אבל לך תסביר את זה לאלו שרוצים להחליף שלטון על חשבון הקוטג' בזמן שהם לועסים קוויאר וכבד אווז...
לא יודע איך להסביר זאת, אבל מרגלית צנעני א' דיברה אלי הרבה יותר משכנע ממרגלית צנעני ב'. ומדוע היא חזרה בה, את זה צריך לשאול דווקא אותה. אולי חששה ליפול טרף לטלפיה של התקשורת ה"אובייקטיבית"? אולי. ואולי לא.
שלום עליכם, אחיי שוכני האוהלים/
בתל אביב, בבאר שבע ובנתיבות/
השתתקתי לגמרי, נעתקו מפי המילים/
אני אפילו מתקשה אתכם למנות//.
עשרת אלפים, עשרים ואולי מאה אלף/
מפגינים, מוחים, מבקשים חיים בכבוד/
ובינתיים, בינתיים חיים כמו כלב/
אבל לא כמו כלב המתגורר ביישוב ערוגות//
והדרישות שלכם? כולן לגיטימיות בהחלט/
בדיור, בכלכלה, בבריאות ובחינוך/
ואתם? אתם כולכם שליחים של אמת/
נאבקים עם הרבה רוך בלב, עם חיוך//
נאבקים בממשלות ישראל לדורותיהן/
על כי הזניחו את החיים האזרחיים כאן/
ולכל פנייה הן אמרו "לא עכשיו, עכשיו אין"/
ואתם שתקתם, העדפתם שתיקה על פני בלגן//.
אבל עתה, לאחר שכלו כל הקיצין/
החלטתם להיאבק, לעמוד על שלכם/
בנועם, כמובן, בלי להשמיץ ובלי להקצין/
בדחילו ורחמו ואפילו עם הרבה חן//.
הכל היה טוב ויפה עד ש.../
מישהו מכם החליט עוד ועוד לדרוש/
למה? ככה! וזה לא קשה/
כשהנוזל הצהוב והסמיך עולה לראש//.
וזה מה שקרה לכם, אחיי גיבורי התהילה/
תוך שבועיים הפכתם לאחיי גיבורי הבחילה/
גרמתם לציבור גדול, לא כולל התקשורת/
להפוך מיהלום לא מלוטש לסתם גוש עופרת//.
לכאלה כבדים שה' עליכם ירחם/
אבל מרבית העם כבר לא, רחוק מזה/
ולכן למען אותו השם/
אנא התפזרו לכם לפני שירד המסך על המחזה//
כי מטרגדיה נהפכתם לשחקנים בקומדיה/
המה מה? בכלל לא מצחיקה, לא מבדרת/
אולי רק את המדיה/
אבל זו מזמן הפכה למגויסת, לתשקורת///.
